נוסף על מנת המזון הזעומה הניתנת מאת המלכות. ובכן נגולה על עצמה מצוה זו, וזה שנים רבות אוספת היא כספים ומצרכים ויוצאת בכל בוקר ליפו, עמוסה שקים וסלים מלאים מזון ולפעמים מואיל מישהו לקחתה עם מטענה לעגלתו או למכוניתו, אך אם לאו ממשיכה היא את דרכה ברגל ואין לה שום טענות ותביעות על העולם ועל רבונו של עולם. ובבית-הכלא ידעו השוטרים והקצינים האנגלים והערבים, וכיום יודעים "אנשי המשמר היהודים, מי היא ומה מעשיה, והשערים נפתחים לפניה להביא את האוכל לרעבים. אפילו בימי עוצר ומהומות היתה עושה את דרכה יום-יום ואיש לא הפריעה. מתוך מגע עם האסירים היו נודעים לה "מקרים סוציאליים" קשים, כשמשפחתו של אסיר נשארה בלי מפרנס, ובשעות אחרי הצהרים היתה משתדלת להשיג עזרה גם למשפחות. בשל מעשיה אלה נודעת היא בשם "אם האסירים". חוץ מזה ידועה בשם "הרבנית שלונסקי": הרבנית - על שום המקצוע של בעלה השני, ושלונסקי - בשם-המשפחה של בעלה הראשון ובניה. ואם לא די במצוות אלה, מוצאת היא גם עסקי-לואי: הכנסת כלה (עוזרת לרכישת בגדים וריהוט וכלי בית, כדי לאפשר גם לזוגות עניים את הכניסה לחופה), עזרה לפליטים, ואגב גם קביעת מזוזות בפתחי בתי-כלא, מחנות צבאיים ובתים פרטיים. בעבודתה זו קבעה כ-700 מזוזות.
בניה : מנשה, בנימין, ישראל, נתן, אברהם יצחק, שלום .
לאה ניימן
נולדה בפינסק. רוסיה הלבנה, בשנת תרמ"ג (1883),לאביה יהודה שמואל מזיא (מורה עברי) ולאמה שינה חיה לבית פונסק .
בתרנ''ד עלתה ארצה עם הוריה. הצטיינה בלימודיה בבית-הספר ביפו, עד כי המנהלת רוזה יפה הציעה לה ללמדה צרפתית בחנם. זמן קצר אחרי בואם ארצה מת אביה, ואז יצאה עם אמה (גומרת בי''ס למלאכת-יד בחו"ל) לעקרון, שם קיבלה האם משרת מורה לתפירה בבית-הספר. גמרה את ביה''ס בהצטיינות והפקידות של הבארון אמרה לשלחה להש תלם בלימודים בפאריס, אך אמה והקרובים (הרופא ד''ר מזיא ויהושע ברזילי-אייזנשטאדט ) התנגדו לכך והיא נשארה בארץ והשתלמה בלימודים באופן פרטי בעזרת מורים.
בתרס''א נוסד ביפו גן-הילדים העברי הראשון ביזמת יחזקאל דנין, א. ל. הורביץ, נתן קייזרמן ופאני רבינוביץ והיא הוזמנה לנהלו. הילדים דיברו בשפות שונות (אידית, רוסית ערבית וספרדית), חומר חינוכי וצעצועים לא היו בנמצא ולא כסף לרכישתם, - והיא התמסרה ליצור יש מאין: השיגה בכוחות עצמה צעצועים פרימיטיביים, המציאה שעשועים שונים, תרגמה שירים וסיפורים מלועזית, השיגה והתאימה תמונות לקישוט הגן וחיבבה אותו על הילדים. הודות לכל אלה נעשתה העברית שפת הדיבור של הילדים, ואחרי שנתים ידעו אף לקרוא ברהיטות ולכתוב כמעט בלי שגיאות, ובינתים נתחנכו גם המבוגרים להבין, בי גן-ילדים עברי הוא צורך חיוני, והגן שלה עורר את התפעלותם של תיירים ואנשי-תרבות שביקרו בו. כשנישאה למשה ניימן מעקרון (ראה כרך ב', עמוד 1020) כיבד אותה ועד הגן בתשורת בלי כסף יפה ועליו חקוקה הבעת תודה והוקרה בעד פעולתה, והגן נמסר להנהלת זאב סמולינסקי ז"ל.
בעקרון משכה בעול העבודה בבל הראשונות: אפתה לחם ב"תבון", הביאה מים על גבי חמור, בישלה על גבי אש של זרדים עשנים, טיפלה בלול וברפת ורחצה במשך שעות את הירקות שבעלה הוביל למ בירה ביפו ולא תמיד הביא את תמורתם, מחוסר שוק מספיק של קונים, ובינתים גידלה את ילדיה ונטעה בהם את האהבה לכפר ולאדמה ואת הדיבור העברי הצח והנכון.
צאצאיה: יהודית אשת אהרן בריסקין (מורה ברחובות), בניהו, איתן, בת-ארצי.
מאיר פנחסוביץ
נולד בפתח תקוה, כ"ב אייר תרנ"ד (1894), לאביו יוסף (סוחר יערות ברוסיה ומשנת תרמ"ד ואילך ממתנחלי פתח תקוה ופעיליה, ממשפחת רבנים, מצאצאי ר'