בהתאם לכך הנהלה של ציוני מזרח ומערב אירופי. ומושבה נקבע בברלין, נבחר לחבר ההנהלה (הועד הפועל המצומצם) וממונה על העבודה הארגונית. בתפקידו זה עמד לימין ראשי הציונות מרוסיה במלחמתם נגד מגמות חברת "עזרה" הברלינית להשליט את השפה הגרמנית בביה"ס הריאלי ובטכניון בחיפה (מלחמת השפות בארץ) ועזר להקים בארץ את רשת החינוך הלאומי, המשוחרר מהפילאנטרופים שביהודי גרמניה ומהשפעתם המדינית הגרמנית. מפעם לפעם נזדמן לו ליצג את הציונות גם כעורך-דין בפני בתי-משפט גרמניים. ביחוד זכורה הופעתו כסניגור לעתון ציוני גרמניה, כשעתון המתבוללים ההונגריים תבע אותו לדין באשמת עלבון, והד"ר הנטקה כסניגור שכנע את השופטים כי אכן במקרה הנדון ראויה היתה כתיבתו של העתון הבודאפשטי לציון "מלשינות שפלה".
משפרצה מלחמת העולם הראשונה סידר את העברת המרכז הציוני העולמי לשטח נייטרלי, לקופנהגאן, כדי לקיים קשרים עם הצבור היהודי משני עברי החזית, והוא ופרופ' וארבורג ניהלו בברלין את המרכז לארצות מרכז אירופה. קיים קשרים עם הממשלה הגרמנית ובהשתדלותו ריסנה זו את השלטון הטורקי לבל יחריב את הישוב הארצישראלי. בשנות המלחמה השתתף מטעם ציוני גרמניה עם יתר הארגונים היהודיים בעבודות ארגון ועזרה ליהודים בשטחי הכיבוש הגרמני בארצות מזרח אירופה, ביקר בשטחים ההם, והשפיע לכוון את פעולת העזרה שתשמשנה למטרות יהודיות טהורות, בלי מגמות-לואי של פלוטיקה בלתייהודית, כן השתדל עם נציגי יתר הארגונים בעד הבטחת שויון ליהודי רומניה בועידת השלום בבוקארשט ב-1918 (בה הכתיבו מעצמות המרכז את התנאים לרומניה שנוצחה חדשים מעטים לפני התבוסה הכללית של מעצמות המרכז).
מתוך שמירה על נייטרליות ההסתדרות הציונית במלחמה בין שני גושי-המדינות התנגד הד"ר הנטקה ליסוד גדוד עברי נגד טורקיה תחת דגל ציוני, אך את הצהרת בלפור ציין כתעודה חשובה מאוד, אף כי ניתנה על-ידי "ממשלה אויבת", והביע בה אמון מלא במושב מליאת הועד המרכזי של ציוני גרמניה (23/24.12.1917) . מאידך השתדל לנצל את ההצהרה פרו-ציונית הבריטית כדי להשיג הצהרה פרו-ציונית אף מאת מעצמות המרכז. לשם כך פנה אל שר-החוץ של אוסטריה-הונגריה וקיבל ממנו הצהרה שממשלתו תמליץ בפני ממשלת טורקיה על השאיפות הציוניות, וכך הושגו הצהרות דומות מאת ממשלות גרמניה וטורקיה, (אף כי בידי טורקיה לא נשאר בזמן ההוא אלא החלק הצפוני של הארץ - בלי ירושלים ויפו). בתוצאות הצהרות אלה נתרכך כאן יחס השלטונות הטורקיים למגורשים מארצנו בגלל ציונות ובין יהודי גרמניה הוסר "הפסול הפטריוטי" מעל הציונות ובמאמצי הד"ר הנטקה נוצרה התאגדות הארגונים היהודיים בגרמניה לשם שיתוף פעולה עם ההסתדרות הציונית, שנעשתה "מקורבת למלכות".
אחרי מלחמת-העולם עבר ב-1919 ללונדון וניהל כחבר ההנהלה הציונית את העבודות הארגוניות. ב-1921 נבחר בקונגרס ה-12 לסגן נשיא הועד הפועל הגדול. משנת 1920 ניהל בברלין את מחלקת אירופה המרכזית של קרן היסוד. ב-1926 נתמנה יחד עם ליב יפה ז"ל לדירקטור של קרן היסוד, ומשהועברה באותה שנה הלשכה הראשית של הקרן מלונדון לירושלים עלה לארץ (קודם לכן ביקר בה ב-1924) ומאז עומד הוא בראש הלשכה הראשית בירושלים.
נוסף לכהונתו זו הנו חבר ההנהלה של בנק אנגלופלשתינה, הבנק האפוטיקאי הכללי והחברה הארצישראלית להתישבות חקלאית (פאזא), חבר הועד המפקח של אוצר התישבות היהודים, יו"ר חברת הכשרת הישוב וחבר הועד הפועל הציוני כנציג קרן היסוד.
בנו: יונתן.
אברהם זברסקי
נולד בפסטוב, פלך קיוב, רוסיה, בשנת תרנ"ז (31.3.1897), לאביו זלמן (סוחר) ולאמו הני בת אברהם משה כהן. גמר גימנסיה באודיסה ולמד משפטים באוניברסיטת חארקוב והיה שם חבר הועד של הסתדרות הסטודנטים הציונים "החבר". הצטרף לתנועת צ.ס. (ציונים-סוציאליסטים) ופעל בה כחבר המרכז תחת השלטון הבולשבי. ובשנות 1919/20 פעל כמנהל בפועל של הקואופרטיב היהודי הגדול "כלכלה" בחארקוב. כתב ב"ייברייסקי ז'יזן" ובעתוני המפלגה ברוסיה.
ב-1920 הצליח לצאת מרוסיה ולהגיע לקובנה שבליטא. באותה שנה נשא לאשה את שרה בת משה סרגוביץ. גם כאן נבחר למרכז מפלגת צ.ס. והמשיך בה את עבודתו הציונית. יצג אותה בשני קונגרסים ציוניים בקארלסבאד (1921, 1923), בועד קהלת קובנה, במרכז "תרבות" ובועד הלאומי ליהודי ליטא בתקופת האוטונומיה. המשיך גם את פעילותו הכלכלית כמנהל מרכז הבנקים היהודיים העממיים ובמרכז הקואופרטיבי "הח