מעבד מחדש בתוספת דוגמאות מהמתרחש לרמב"ע גן המשלים לאבולעפיה ואחרים.
ילקוט אביא הערות שונות בשירה ובלשון.
תרגום "דימון" ללירמינטוב. אתו בכתובים ספר "משכיות כסף" (על הצמדים) (ר' בן יעקב אות מ. 2379) למרדכי תמה.
נשא לאשה את שמחה פריידל בת בנימין מאיר סון. רעיתו התמסרה לעסקנות ציונית, צבורית וסוציאלית עוד במינסק, היתה שם יו"ר של בנות "שלומי אמוני ציון" - ראשית המזרחי. והמשיכה ביתר מרץ והתמדה בעסקנות צבור בתל-אביב - כל ימיה. בעת הגירוש הכללי מיפו ות"א בניסן תרע"ז עברה לצפת יסדה שם את בית היתומים. אחרי המלחמה חזרה לת"א והיתה פעילה בויצ"ו, בהתאחדות נשים לשיווי זכויות בעזרה קונסטרוקטיבית וסוציאלית לנשים, וביחוד לעולות חדשות. ב-1926 השתתפה ביסוד התאחדות נשים עבריות עממיות והיתה פעילה בה בארגונו ובהחזקתו של מטבח עם בעת משבר כלכלי, וכן ביסודו ובהחזקתו של ביתספר מקצועי לגזירה ותפירה, ודאגה לקיומו ולביסוסו. כן פעלה בועדות צבוריות שונות למען תוצרת עברית ולחמה עם מחרימי התוצרת העברית, הלשון העברית, היתה בודקת בסלים של הנשים בשוק הכרמל, וכו', והיתה מופיעה כעדה במשפטים צבוריים וכוי.
נפטרה בתל-אביב, בת 74, י"ט תשרי תש"ח (3.10.47), ולבקשתה הובאה לקבורה במשמר העמק, מקום מושב בנה.
צאצאיהם: צפורה אשת משה עומר (המר), בנ ימין ארנון (חבר קבוץ משמר העמק).
יעקב פת
נולד בעיירה טורקי, פלך קליש, פולין (הרוסית אז) כ"ח חשון תרנ"ה (27.11.1894), לאביו אברהם זאב (בעל טחנה ומאפיה) ולאמו שושנה בת אבא בולקה. עד גיל 13 למד בחדרים ובבית-ספר עממי. אח"כ עבר ללודז. שם עזר בשעות היום לדודו בבית-מסחר לרהיטים ובערבים השתלם בלימודים בשיעורי ערב ומפי מורים פרטיים. שם הכיר את חברו וידיד-נפשו בנימין מונטר (שנפל אח"כ בהגנת תל-חי). יחד למדו ופעלו באגודות "פרחי ציון", חובב שפת עבר ו"הפועל הצעיר" ויחד תיכנו את עליתם לארץ-ישראל.
באוקטובר 1913 עלה לארץ ועבד כשלשה חדשים אצל "אגודת נטעים" ברחובות. שם קיבל את הצעת מנחם ברלינר (מת אח"כ בגן-שמואל בקדחת צהובה) להצטרף לקבוצה בראשותו של מאיר רוטברג, לעלית-כיבוש על קרקע בסביבת ירושלים.
בפברואר 1914 עלה עם החבורה לירושלים ומשם על הקרקע ליד הכפר קלנדיה (אח"כ המושב עטרות) בק"מ העשירי ליד הדרך לשכם, בהדרכת האכר שמואלברוזה ממוצא (ראה כרך א', עמוד 146) למדו זמירת גפנים, עמדו בכח ובאומץ בפני התנפלות השכנים הרעים.
כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה והיתה סכנה שהשלטון יחרים מהם את בהמות העבודה ויתר הרכוש יהיה לשלל לפלחים המגויסים שהיו גונבים ושודדים "בהיתר", העבירו את הבהמות לחולדה ולפקודת המשרד הא"י עברו אח"כ גם האנשים שמה. מחולדה עברו לראשון-לציון כקבוצה מאורגנת בשם "קבוצת קלנדיה" ועבדו אצל האכרים. בתקופת גירוש הנתינים הזרים קיבלו את הנתינות העותומנית למען יובלו להשאר בארץ. אח"כ הצטרפו עם פועלים מפתח-תקוה לקבוצה קבלנית "עבודה" לכיבוש העבודה במושבה וקיבלו עבודות בפרדסי פתח תקוה.
ב-1916 הצטרף ל"השומר", נשלח לשמירה בייחמה, ו"דרך אגב" עסק ברכישת נשק ממלאי הצבא הטורקי והגרמני שבחזית עזה - באר-שבע לפי הוראות "השומר". אליהו גלומב ודב הוז רכשו על ידו נשק בשביל "השומר" ולהגנת הישוב בכלל. אחרי כניסת הצבא הבריטי לדרום הארץ התנדב לגדוד העברי הארצישראלי, שירת בו שנתים וחצי בדרגת סרג'נט ואחרי שחרורו הלך עם חבריו מקבוצת "עבודה" ליסד את דגניה ב' ולהתישב שם.
ב-1 באוגוסט 1921 הלך לפי הזמנת אליהו גולומב (ראה כרך ב' עמוד 972), לארגן את הגנת מחנות העובדים בסלילת בביש ג'נין-עפולה-נצרת. ובספטמבר נתמנה לחבר ועדת התכנון הארצית להגנה בארץ ולעבוד תקנון וחוקת ההגנה. ב-1922 הועבר על-ידי מרכז ה"הגנה" לארגן את ההגנה בחיפה והסביבה ונשאר כמפקד ההגנה במחוז חיפה עד 1931, ובתקופה מסוימת שארב" חדשים אחדים היה גם מפקד מחוז ירושלים וחילק את זמנו חצי שבוע לחיפה וחצי שבוע לירושלים.
בשנת 1928 ארגן בחיפה את האגודה הספדוטיבית "דולפין, שהיתר, הראשונה שעסקה בספורט ימי. השיג את האמצעים הדרושים לקיום האגודה. מהגב' לולה בת מקס ורבורג (מגרמניה) קבל סירה