משה סתוי (סטבסקי)
נולד באנטופול (רוסיה הלבנה), בר"ח אדר תרמ"ד (1884), לאביו יעקב שמואל (סוחר, משכיל ובר-אוריין, מראשי הקהלת בקרמנצ'וג) ולאמו חיה ריבה למשפחת ליפשיץ (ניהלה בעצמה טחנת קמח ובית בד בכוח סוסים. הדים לכך בספורים : "לבן הארמי", "מעשה בנמיה"). חינוך מסורתי קבל בחדר, חילוני בבית ספר עממי.
המשיך לימודי קודש בבית מדרש. בגיל שש עשרה ניסה לחפש "תכלית" בורשה, אלא שלא הצליח. חזר אל בית אביו אשר עבר בינתיים לעיר קרמנציוג. אך מעיירת מולדתו אנטופול, נחרתו עמוק בלבו מראות החי והצומח, כי לא ככל העיירות היתה היא, רוב יהודיה חיו על חקלאות זעירה ורפת. אלא שבינתיים שקעו מראות אלה בלב כי המוח הוטרד בעסקי מסחר תבואה אשר ניהל יחד עם אביו. בגיל עשרים נעשה עצמאי וניהל משרד לסחר תבואה בעיר אלכסנדרובה שעל הגבול הגרמני. באותה תקופה שהוא עומד כבר ברשות עצמו, הוא מתחיל בעבודה צבורית ציונית, עוזר לגונבי-גבולות העוזבים את רוסיה ופניהם ארצה ואף כיסופי יצירה מתעוררים בו.
בשנת 1905 הוא עד לדרך החגיגה, אשר חוגג עם הארץ את חג מתן הקונסטיטוציה. בא לבקר בבית הוריו וקדמוהו ימי הפרעות בקרמנצ'וג. אז בשלד, בו החלטתו לעלות ארצה. בשנת 1907 הגיע לורשה, רצה לחטוף שיחת הכרות עם ראש. הספרות של אותו דור, פרץ, פרישמן, צייטלין . הם הריחו בו את ריח הסופר, דירבנוהו והוא החל בכתיבה. זה עיכב את עלייתו לארבע שנים נוספות.
עורר תשומת לב כנושא יצירותיו: הטבע והחי. זכה לשבחים מפי אביר המבקרים של אותו דור, "בעל מחשבות". מופיע "לבן הארמי" בקובץ "ספרות" בעריכת פרישמן. רוב הסיפורים מאותה, תקופה כונסו אחר כך בקובץ באידיש "אידיליען און בילדער" (הוצ. ב. שימין, ורשה 1910).
נשא לאשה את רוזה למשפחת לבנסבוים (נתפרסמה כמשוררת באידיש בשם : אננה מרגולין) ועולה עמה ארצה בשנת .1911 דרך אודיסה, בה נקלע לחברת ה"סבא" מנדלי מוכר ספרים, ביאליק, רבניצקי. בחדשיו הראשונים בארץ הוא מתגורר בנוה שלום על חוף הים. עובד כעתונאי ב''פורוועדטס" הניו-יורקי ו"אונזער לעבן" הורשאי. בארץ החל לפרסם ב"הפועל הצעיר", "אחדות" ו"מולדת". קבל עבודת ספח בגימנסיה "הרצליה".
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נכנס לעבוד בקבוצה בבאר טוביה והסתגל מהר לכל עבודת חקלאות. לאחר קציר השעורים עבד בחוה בבן שמן ושוב נתגלגל לפתח תקוה בעבודת הנטיעות - טעם גם טעם עבודה ממשלתית ("עמליה") כחוטב עצים בתול-כרם.
אותה עת פעיל גם בועדי הפועלים ומנהל את לשבת העבודה בפתח תקוה שלא על מנת לקבל פרס.
חזר לבאר טוביה עשיר נסיונות ובעל קדחת. שוב קשה לו בגלל מחלה זו לעמוד בעבודת חקלאות מפרכת. עובד כשומר באגודת השומרים "המגן" בפיקודו של יוסף לישנסקי . זמן מה נתעוררו בו כשרונות ימי קדם והוא מספק ל''המשביר" ו"הספקה" שנוסדו בפתח תקוה תבואה מכפרי הנגב למגורשי תל-אביב. אז בא במגע עם הערבים וקנה לו ידידים ביניהם.
עם בוא האנגלים בשנת 1917 נכנס לעבוד במשק פרטי בבאר טוביה עם 1922 עבר לתל-אביב ובנה לו ברחוב מנדלי, חדר מגורים ורפת קטנה. ולאחד שמונה שנות גלגולים ועבודות מפרכות הוא חוזר שוב לעטו. והפעם הוא מגובש יותר 'בטוח יותר, לירי ועסיסי. זכרונות מימי ילדות ושרשים שהכה בסבל במולדת נשתרגו יחד. למרות שבתו בתל-אביב נשארה באר טוביה מקור השראה רבה ושפע של נושאים ומראות משם הוא יונק עד כי נאמר עליו מפי מבקר אחד שבשבילו "כל העולם היא ארץ ישראל וארץ ישראל היא באר טוביה". חורבנה של באר טוביה בימי פרעות תרפ"ט היו כשואה אישית לו והרבה לבכות אותה.
בשנת 1930 הוא מוציא לראשונה כתבים עבריים במקובץ. "ספר הבהמות" (הוצאת "אמנות", שני כרכים).
לאחר הוצאת הספר הוא מחסל את משקו כדי שיוכל לצאת לביקור בחו"ל. ביקורו נמשך שנתיים ומחצה. הוא מוציא שם שלשה כרכים מכתביו באידיש (הוצאת ב. קלצקין, וילנה) ושני כרכים בתרגום פולני (הוצאת מ. רובין, לבוב). הוא מביא בסיורו זה בערי פולין מריח האדמה לגולה ועושה רבות לתעמולה הציונית.
כשהוא חוזר ארצה (1932) הוא מתמסר כולו לספרות ובזה אחר זה מופיעות פניני יצירתו. הסיפור "דיצה" (בקובץ ליובל ביאליק), שורה של פיליטונים ליריים במשך שנה שלמה ב"הארץ" בשם : "במעוף צפור על פני הארץ". קובץ סיפורים בהוצאת "מסדה", "בן השמן מבגדד". ואחרון אחרון "הכפר הערבי" (בהוצאת "עם עובד").
כחקלאי וסופר כאחד הוא מפרסם מאמרים ורשימות רבות בעניני הטבע והחי מעל דפי "דבר, "גליונות", ו"השדה" בשם "בשולי השוליים".
יחד עם ד"ר חיים בוגרצ'וב עשה רבות לאירגון ההתישבות של המעמד הבינוני. יותר מכל סופר עברי אחר זכה לתרגומים לשפות לועזיות: פולנית, אנגלית ורוסית. ברוסיה הסובייטית