יום-טוב" ור' אברהם מקאליסקי , שהיה מתלמידי הגר''א ואח"כ חסיד ומראשוני עלית החסידים בשנת תקל"ז) ולאמו נחמה בת שלמה גלוברמן (בעלת אות-הכבוד הסוביטי "אם גבורים", כי מ-12 הבנים שילדה הצטיינו ששה בשרותם בצבא האדום) בשנותיו הראשונות למד בחדרים, ומשנאסר החינוך הדתי קיבל חינוך תורני מאביו באופן פרטי והשכלה כללית בבית-ספר ממשלתי, ובשנות התבגרותו היה מפעילי "החלוץ" במחתרת.
ב-1925 עלה לארץ, היה פועל בעמק, עבד זמן-מה אצל קרובו הפרדסן יעקב קרול בפתח-תקוה ואח"כ למד חמש שנים באוניברסיטת ירושלים ופנה בהצלחה לעבודה ספרותית.
ב-1928 נשא לאשה את מנוחה בת דניאל הלפרין. כתב שירים, מאמרי מחקר ובקורת ופיליטונים בעתונות העברית בארץ ובחו"ל, ביחוד התמסר למחקר תולדות הסוציאליזם העברי ופרסם חוברת על חיי א.ש. ליברמן (1932), יוצר תורת הסוציאליזם בעברית, ומהדורה חדשה של עתונו "האמת" שעשה תעמולה לרעיון זה בעברית, חוברת על רנ"ק ואחד העם (1931), ספר על חיי אליעזר צוקרמן (1940), חיבר והוציא ביחד עם חברו יעקב רזניק ז"ל (שנפטר, גם הוא בדמי ימיו, זמן מועט לפניו) חוברת של פארודיות ספרותיות בשם "כך כותבים אצלנו" ובשנות 1931/34 ערכו והוציאו יחד כ-40 חוברות ועלונים הומוריסטיים. חתם בשמו ובכינויים צל, לץ, קל, בן-מרדכי. בשנות 1935/36 ניהל מדור הומוריסטי ב"דבר". ב-1935 היה חבר מערבת "ספר האישים" ומ-1935 עבד במערכת האנציקלופדיה הכללית של הוצאת "מסדה". ערך והוציא את ספר בית הקברות הישן בתל-אביב". בשנות 1931/33 היה חבר הועד והמזכיר של אגודת הסופרים בירושלים. היה המארגן-המנהל של "בית ביאליק" בתל-אביב בראשית פתיחתו. ניהל פעולה תרבותית ב"מכבי אש" בת"א ובשנים האחרונות עבד בהוצאת "עם עובד". היה פעיל בועדת "ציון".
נפטר בתל-אביב, כ"ב טבת תש"ח (4.1.48).
בניו: עופר, דן.
רחל אבישר
נולדה בירושלים בשנת תרט"ז (1856) לאביה יחזקאל מזרחי ולאמה ריתה לבית חודירה (ממשפחה ספרדית עתיקה). נתיתמה בילדותה, נתחנכה. כבית הרב דוד חזן (רב ראשי בירושלים) נישאה לחכם, מאיר אבישי (אגא-בבה; ראה כרך א', עמוד 165) ועברה אליו לחברון.
סבלה מנעוריה בדלקת הפרקים ותוך כך ילדה וגידלה בנים ועזרה לבעלה בעבודת הפרנסה כ"מאיסטרה'' מורה לבנות לפי הנוסח המסורתי הישן).
על מדת אומץ-לבה, שהיתה נחוצה מאר בחיי היהודים בחברון, בין ערבים פראים ואכזרים, תעיד העובדה דלהלן: פעם בשכבה במכאוביה ביום ראש השנה ובעלה ובניה בבית הכנסת, נכנס אליה ערבי ובידו חרב שלופה, ולשאלתה השיב לה בכל הפשטות, כי נדר לשפוך דם יהודי וכעת בא לשלם בה את נדרו. היא לא התחננה אליו רק הודיעתו גם היא בכל הפשטות, כי בעלה מתפלל כעת בבית הכנסת בעד כל העדה כשליח הצביר ועוד מעט ויתקע בשופר, "ואתה, יא עבאס, אם תפגע י לא תמצא מנוחה כל ימי חייך". ואכן נשמע באותו רגע קול השופר מבית הכנסת הסמוך ועבאס המרצח נזדעזע ויצא בפיק ברכים.
בהיותה כבת ארבעים קמה עליה "צרה" שאמה וכל סבתותיה לא ידעו כמוה ; לפתע חדלו שלשת בניה לשמוע את לשונה... בנה דוד (שהיה אז תלמידו של הגאון חיים חזקיה מדיני , בעל "שדי חמד", וכיום מורה ועסקן בירושלים; ראה עליו בכרך ב' עמוד 577) כינס בחג הסוכות את אחיו הצעירים ממנו (כיום המורים יחזקאל ורפאל) והשביעם להיות נאמנים לשפה העברית ולא לדבר בבית בשפה אחרת. האם קיבלה באהבה את ה"גזירה", ואחרי חדשים מעטים כבר דיברה גם היא בעברית חיה ועסיסית כמו נשי חברון בימי ישי אבי דוד.
בשנת תרע"ב נתאלמנה מבעלה שנספה בתאונה ועברה לירושלים, אל בניה שלמדו שם, ביתה היה בית כינוס לתלמידים ולתסיסות הנוער העברי ועשתה