לשבח בפקודות היום של המשטרה. ביוני 1938, בחלוקת אותות-כבוד לרגל יום-הולדת מלך בריטניה, הוענקה לו המדליה של B, E, M . בעד שרותו המצוין במלחמה בפורעים - כפי שהוסבר בפקודת היום של המפקח הכללי של המשטרה, - וב-1947 קיבל את המדליה המשטרתית הקולוניאלית בשל פעולות ראויות לשבח בקשר למאסר פושעים פליליים.
אולם כל זה לא הועיל להעלותו למעלה מדרגת קפטין שנשאר קפוא בה, משום שלא הראה נטיה לשיתוף פעולה עם הבריטים ברדיפת "פושעים פוליטיים" (אנשי הגנה לוחמי חרות). בגלל חוסר הסיכויים לעליה בדרגת השרות אמר להתפטר מהמשטרה. אך שוכנע מהסברת אישים חשובים מהמוסדות בדבר החובה להמשיך ולא למסור לזרים את מקומות היהודים במשטרה ובבולשת. וכך נשאר בשרות ב"בווינגראד" הירושלמי תוך הרגשת האיבה השופעת מצד אנשי המשטרה הבריטיים ומבטיהם הרצחניים והבולטים למצוא פגם בו ובשרידי השוטרים היהודים, כדי להפטר מהם בדרך קצרה. כי תכנית הבריטים היתה להשאר רק עם שוטרים ערבים, וכך יוכלו ביום צאתם מירושלים למסור את מגרש הרוסים לכוחות הלוחמים הערבים. אולם המזימה סוכלה הודות לסבלנותם ולסבלם של אנשי המשטרה היהודים שהחזיקו מעמד בשרות עד הרגע האחרון, וביום 14 במאי 1948, יום צאת השלטון הבריטי מירושלים, פרץ הקצין סופר עם השוטרים העברים תחת מטר אש האויב לבניני המשטרה במגרש הרוסים ובעזרת כוחות צבא ההגנה לישראל השתלטו על כל מגרש הרוסים ועל אותם חלקי הרכוש והציוד והנשק שהבריטים לא הספיקו לחבל או לגנוב ולמכור לערבים.
ביום ההתקפה הגדולה על עמדות הערבים בחזית בית וגן בערב הפנוי הבריטי ובעת שאנשי לח''י נסוגו בהשכמת הבקר לחזור למשלטם נלכדו כ-35 בחורים צעירים שהוקפו ע"י מספר גדול של פראי אדם סעודיים חג'ג'ים וכו' שבאו לעזרת ערבי "עין כרם". הם הגיחו לעבר הבחורים בסכינים בפיהם מאחורי גבעה בלי שהבחורים הרגישו בהם והיה כפשע בינם ובין המות, והודות לעירנותו של הקצין סופר שגילה אותם מעמדתו וע"י משקפת צבאית הוא הצליח לכוון אש חזקה לעבר הערבים שסבלו מספר אבידות וחזרו לקויהם, וככה הם נצלו ממות בטוח ומהתעללות בגופותיהם.
ראש הממשלה ושר הבטחון ה' דוד בו-גוריון בנאומיו בקשר לימי המסה והמצור של ירושלים המופצצת והמופגזת סיפר, שלרשות הכוחות היהודיים הרשמיים בירושלים היו רק 400 רובים שבהם נאלצו להחזיק מעמד בקוים הארוכים, עד שבאה העזרה של הפורצים עם נשק חדיש.
מתברר, שהקצין סופר בעזרת מתי מספר של שוטרים עברים שסיכנו את עצמם, הם הם שהביאו את ה-400 הרובים ההיסטוריים, עם תחמושת של אלפי כדורים (כמות נשק אחר היה כמובן בידי ההגנה וארגוני המחתרת).
הקצין סופר כאיש ירושלים, שנהירים לפניו כל השבילים ומבואות הסתר, עשה ימים כלילות ועמד על המשמר יומם וליל יחד עם חבר שוטריו. הוא ושוטריו היו עוברים בכל המקומות המופגזים להגיש עזרה לנפגעים ולהעבירם לבתי חולים, בכיבוי שרפות באמצעים פרימיטיביים, כי לא יכלו להגיע לשם לרגל ההפגזה שלא נפסקה. המכונית שלו נפגעה כמה פעמים, ועל המשרד ניתך גשם של פגזים. ביתו הופצץ, היה הקיצוני בשכונת בית וגן מערב ירושלים, אשר שימש מפקדה לניהול הפעולות נגד הכפרים עין כרם, מלחה, גורה, ולג'ה, האוייב היה מכוון אל המטרה בדיוק מטמטי.
הבריטים הציעו לו לעבור לקניה לתפקיד גבוה. סרב להענות להם. כמו כן סרב לקבל את הנתינות הבריטית.
באותו יום זכה הקצין סופר לשבת על כסאו ובמשרדו של המפקח הכללי של ממשלת המנדט ולקבל באמצעות מר ראובן שרייבמן דברי ברכה ומינוי למפקד משטרת ירושלים העברית בשם מוסדות הצבור והשלטון היהודי שקם בירושלים.
במהלך טיהור המנגנון שנשאר בירושה משלטון המנדט הופסקה עבודתו עד לבירור ואחרי שבית-הדין קבע, כי ההאשמות שנמסרו נגדו בסתר היו מחוסרות כל יסוד, הוחזר למקומו באגף חקירת הפשעים במטה הארצי של משטרת ישראל.
בשנת 1924 נשא לאשה את שושנה בת יוסף קדוש מיפו.
בנה את ביתו בשכונת בית וגן ליד ירושלים ונבחר לגזבר ולחבר הועד הפועל והמועצה של אגודת בית וגן, והנו חבר מועדון מנורה וחבר לשכת בני ברית.
צאצאיו (מאשתו - קיילה בת אלימלך פרשקובסקי ): יונה (לשעבר מתנדבת באט"ס ואח"כ סמלית בחיל האוויר הישראלי).
מאשתו השניה :נחמה (לשעבר מתנדבת באט"ס) אשת אשר חטר (קצין סעד בירושלים), נח (מכובשי שאראפה במערב ירושלים ואח"כ מ"כ בחיל התותחנים בנגב), יוספה אשת יוסף קלימן (סגן בצ.ה.ל.), עליזה, יהודית.
ד"ר אברהם ורבר
נולד בטרנופול (פולין) ב-תר"ן (27.8.1890) לאביו ישראל-דב ולאמו רבקה-רחל בת מאיר ורבר. קיבל חינוך בבית ספר ריאלי בטרנופול, בבית ספר גבוה טכני בוינה, בבית ספר גבוה לחקלאות בוינה. הוסמך בתואר דוקטור להידרוטכניקה וכלכלה. מהנדס-מים.
בשנת 1913 נשא לאשה את הנדיה בת ברוך שליכר. בזיווג שני נשא ב-1936 את שרה בת יוסף-מאיר קובנסקה. היה ראש סקצית המים בממשלת בוסניה והרצגובינה. הוציא לפועל תכניות גדולות. נתמנה לראש מחלקת המים במיניסטריון לחקלאות ומים של ממשלת יוגוסלביה.
בימי עבודתו ביוגוסלביה פעל בתנועה הציונית. היה ראש המשרד הארץ-ישראלי ביוגוסלביה (משרד-כבוד). סגן יו"ר הקק"ל, חבר הקורטוריום של קרן היסוד, נשיא אגודת הציונים הפעילים, ראש ועד הקהלה בבוס ברוד, חבר ועד הקהלה בבלגרד.