לגדוד העברי "הראשון ליהודה" והגיע בו לדרגת רבסמל.
אחרי שחרורו מהצבא, ב-1920, נכנס לפי הוראות המוסדות לעבוד כפקיד במחלקת העלית של השלטון הבריטי.
ב-1921 נשא לאשה את רחל בת אשר לוין (מראשוני ראשל"צ; ראה כרך ב' עמוד 643).
באותה שנה יצא מהשרות הממשלתי ונתמנה למזכיר ומקשר עם השלטונות ב"משרד לעבודות צבוריות ובנין" של הסתדרות העובדים הכללית (אח''כ "סולל בונה") מראשית היווסדו ואח"כ נבחר אף להנהלתו.
יצא להשתלם באנגליה והוסמך באוניברסיטת לונדון למדעי החברה ואדמיניסטרציה.
מ-1929 שימש כמזכיר נבחר במרכז העבודה של הסתדרות העובדים.
ב-1935 עבר לעבודה בשרות הסוכנות היהודית ונתמנה ולמנהל מחלקת הים שלה. בשרותו זה מילא תפקידים מרכזיים בכל הגישושים והנסיונות של הנהגת העם היבשתי לכבוש מקום בחיי המים (ספנות, דייג), וין ביזמות ובפעולות בשטחים אלה. במהומות 1936 יזם הוא את הרעיון בדבר פריקת מטענים מאניות בחוף תל-אביב, וכשקיבל משה שרתוק (כיום שרת, אז מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות) מאת הנציב העליון את הרשיון לכך, השתתף מאירוביץ לרגל תפקידו בעבודה הארגונית ליסוד ועד נמל ת"א, שהפך אח"כ לחברת "אוצר מפעלי ים". בשנים שלאחר כך פעל למען פיתוח הדיג הימי ויסוד כפרי הדייגים בעתלית, קיסריה, מפרץ חיפה, עין גב וחולתא, ולמען גידול דגים (קרפיונים) בבריכות בשטחים בלתי ראויים לעיבוד חקלאי, וכן בייסוד החבל הימי לישראל, חברת השיט "צים" וביה"ס הימי שליד הטכנון. משהחלה פעולת הטיס נשלח לייצג את הבוכנות כחבר הנהלה בחברת "אוירון''. שימש מקשר בין הסוכנות והשלטון המנדטורי להחדרת עוברים עברים לרכבות ולגמלים ובשנות מלחמת העולם ב' כמקשר עם שלטונות הצבא הבריטי להספקה צבאית מתוצרת התעשיה העברית.
כשהוכיח התוהו-ובוהו שיצרו הבריטים בארץ בחורף תש"ח, כי אבן מתכוננים הם להסתלק ולהשאיר את הארץ בלי כל שרותי צבור, והמוסדות היהודיים התעוררו בסוף החורף להכין "ממשלת צללים" ("הנהלת העם") לתפיסת השלטון, נתמנה הוא מטעם הסוכנות לחבר הועדה לשרותי המדינה שב"מועצת העם". עם הקמת המדינה עבר עם מחלקתו למשרד התחבורה כמנהל כללי לשרותי נמלים, ים ואויר.
השתתף כציר ברשימת מפא"י בקונגרס הציוני הכ"ב. פרסם בעתונות מאמרים בעניני כלכלה, וביחוד בשאלות תחבורה, ואת החוברת "אל הים" בהוצאת החבל הימי לישראל.
בניו : יגאל, עוזי.
לבש טרנופולר (פנוקיבר)
נולד בשנת תרס"ה (14.5.1903), בכפר גוטה, מחוז ליטין - בפודוליה, (שבאוקראינה הסוביטית), לאביו מרדכי פנוקיבר (יליד מז'יבוב, יהודי חסיד ובר-אורין שנמנה עם חסידי סקבירה, בנו של ר' הערשל פנוקיבר , מצאצאי משפחת חסידים עניפה במזיבוז, עיר הולדתו של בעל-שם-טוב) ולאמו אסתר לבית גרינברג (ממשפחת חסידים בזינקוב) האב שימש שנים רבות "נאמן" אצל חוכרי יערות יהודיים, שעסקו בהספקת עצים לערי אוקראינה ולגרמניה.
בהיותו בן שנתיים העתיקה המשפחה את מקום מגוריה לעיירה הסמוכה, ליטין. ראשית חינוכו עברה עליו בחדר מסורתי אצל מלמד דרדקאי. כמקובל אצל יהודי אוקראינה. בימים ההם, קיבל השכלה כללית בגימנסיה ממשלתית., אך בעת ובעונה אחת למד בחדר "מתוקן" ושמע שיעורים בתלמוד מפי "מלמד-גמרא". בדרך זו הושגה הפשרה בין רצון ההורים לחנך את "בן-זקונם" ברוח התורה והמסורה לבין שאיפת בני המשפחה הבוגרים להקנות לאחיהם הצעיר חינוך עברי וציוני והשכלה כללית.
בעודנו נער התחילה פעולתו הציונית. ב-1916 אירגן והדריך אגודת נוער ציונית יחידה בעיירתו. בייזמת אגודה זו נוצרה אז להקה דרמתית, בהשתתפותו, שהציגה בעברית מספר מחזות מעל במת התיאטרון העירוני, בהדרכת במאיחובב, סוציאל-דימוקראט רוסי. ב-1917 עבר יחד עם בני משפחתו לויניצה, עיר-מחוז באוקראינה הסוביטית, בה גמר את חוק-לימודיו בגימנסיה. שם ייסד ב-1918, יחד עם קבוצת מורים עברים וסטודנטים ציונים, ביניהם ב. צמרינסקי , ממייסדי "הבימה", את ההסתדרות "עבריה'' ועמד בראשה. ב-1919 נצטרף לפראקציה הציונית העממית "צעירי-ציון" והיה פעיל במלחמה הרעיונית, שהתלקחה אז בשורותיה נגד סיעת ה"עמלנים". לאחר הפילוג בתנועת צעירי-ציון (בין הסוציאליסטים וה"טרודוביקים" ב-1920) השתתף בועידה הראשונה של סניפי צ. ס. באוקראינה המרכזית ונבחר לועד הגלילי. בשליחות הועד הזה עבר אחרי-כן על פני עיירות אוקראינה לשם אירגון סניפי המפלגה והחלוץ. 1919, שהייתה שנת זעזועים מדיניים וחילופי שלטונות ומשטרים באוקראינה, הביאה