קיבל בהתחלה חינוך יהודי ואח"כ גמר בית-ספר תיכוני של המשטר הבולשבי בקיוב. ובו בזמן היה פעיל בחשאי בתנועת "השומר הצעיר" ברוסיה (חבר הועד לגליל קיוב ועוד תפקידים) וב"החלוץ".
בסוף 1924 עלה לארץ והחל את פעולתו ביסוד תנועת הצופים העובדים והנוער העובד, ובשנות 1928-30עשה בשליחות ההסתדרות לתנועת הנוער בארצות הבלטיות.
עבד כפועל חקלאי, מראשוני הקבוצה שיסדה את הקיבוץ אפיקים, עלה עמה על הקרקע בעמק הירדן ומאז הוא חבר המשק.
ב-1932 נשא לאשה את לאה בת מיכאל ואס.
ב- 1932-34 היה בשליחות לתנועת החלוץ בארצות הבלטיות וביתר ארצות אירופה: ב-1939-45 מטעם הועד הפועל של ההסתדרות לארצות-הברית: השתתף כציר או סגן-ציר בקונגרסים הציוניים ב-1933, 1935 ו-1939. חבר מזכירות מרכז מפלגת פועלי א"י ומועצת הקיבוץ המאוחד. פרסם מפעם לפעם מאמרים ב"דבר" ובעתוני הנוער והחלוץ. פעיל ב"הגנה" מאז בואו ארצה, חבר המפקדה הארצית של ההגנה מסאי 1946 ומשהוקמה מדינת ישראל נתמנה למזכיר כללי של משרד הבטחון.
בנו: גדעון .
אברהם סיניבר
נולד באודיסה, רוסיה, כ"ב תשרי תרל"ה (1874), לאביו מרדכ י (סוחר, עלה ארצה בשנת תר"פ: נפטר בתל-אביב, ל' אב תרצ"ז).
קיבל חינוך יהודי מפי מורים ומלמדים, למד בגימנסיה וגמר בית-ספר למכניקה באודיסה, התמחה בעבודה בבית-החרושת למנועים אוטו דויץ' בקלן שבגרמניה, למד בבית-הספר הטכני הגבוה בוינטרטור שבשווייץ וגמר בהצטיינות ושמע שיעורים גם בפוליטכניון שבציריך. בשווייץ הכיר את התנועה הציונית והשתתף בקונגרס הציוני השני.
חזר לאודיסה ופתח משרד טכני ובזמן קצר נת פרסם כמומחה עד שאפילו המפקדה הצבאית הצארית מסרה לו עבודות אחראיות, ובכללן התקנת סידורי מנופים להרמת תותחים במבצר בדרום רוסיה, ועירית ניקולאייב מסרה לו את בנית הבארות להספקת-המים העירונית.
בעת עבודתו בניקולאייב נשא שם לאשה את קיילה (קטיה) בת יקותיאל ברוניזסקי (היתה עסקנית פעילה במוסדות שונים בת"א וכאן נפטרה ביום ט"ו תמוז תרפ"ט. אח"כ נשא בזיווק שני את ברטה בת מיכאל ורבקה . נפטרה: בת"א ביום י"ז אדר ב' תש"ח).
הפרעות באודיסה ב-1905 נתנו לו דחיפה לעזוב את הצלחותיו ברוסיה ובאותה שנה עלה ארצה עם רעיתו והתישבו ביפו. נכנס כמנהל-עבודה לבית-החרושת של ל. שטיין, עבד בו כשנה והכניס כמה שכלולים חדישים, ביחוד בהתקנת האפשרות להחליף את הדלק למנועים מנפט לפחם. אח"כ החל לעבוד ברשות עצמו, ובראשית 1909 יסד משרד ביפו ובית-מלאכה בפתח-תקוה והתמסר ביחוד ללימוד ולעבודה בקידוח עמוק לשם הגברת תפוקת המים מהבארות כדי לאפשר את הרחבת שטחי המטעים ויתר הגידולים בהשקאה. הכניס מהפכה גם בבנית הבריכות להשקאה והבתים: במקום בניה עבה מאבן מקומית בריכות וקורות ברזל לתמיכת תקרות וגגות הנהיג את שיטת הבניה מבטון מזוין, שחסכה חמרים עבודה וכסף והגדילה את האפשרויות. התקין מטעם חברת "השקאה" את רשת ההשקאה לפרדסים בצפון פתח-תקוה מהירקון וב-1911 ביצע את עבודות ההכנה לבנית נמל ביפו מטעם חברה צרפתית שקיבלה זכיון לכך. ביצע את הקידוחים העמוקים להספקת מים לחולדה ולבן-שמן מטעם הקרן הקיימת, ועוד. עבד גם במקומות נגועים בקדחת, קדח לא פעם, אך המשיך בעבודתו. בנה ב-1913 את ביתו בקצה תל-אביב שבזמן ההוא (קרן הרחובות נחלת בנימין וגרוזנברג). חינך דור של בעלי-מלאכה מנוסים, שפתחו אח"כ בתי-מלאכה במקומות שונים בארץ.
בשנות מלחמת-העולם הראשונה ביצע בשביל השלטון עבודות טכניות שונות (בנין גשרים ועוד) והרבה לפעול להתאמת מנועי ההשקאה בפרדסים לדלק שנמצא אז בארץ (פחם-עץ) ולשם כך פתח בית-מלאכה גם בנס ציונה.
אחרי הכיבוש הבריטי חזר מגלותו מפתח-תקוה ליפו וביצע מטעם הממשל הצבאי הקמת חומת מגן של הרציף בנמל יפו- הקמת הריסות בתי עזה ובארשבע, בניית גשרים בדרכים, סלילת כביש יפו - רמלה, בנית המזח בחיפה ועוד. ניהל את עבודת בנין בית-החרושת סיליקט במקום שהיה על הגבול הצפוני של תל-אביב (ליד רחוב בוגרשוב). משעבר בית-החרושת של שטיין ל"חברת חרושת ברזל, יפו", ניהל אותו במשך עשר שנים והעלה את רמתו מבחינה טכנית ומסחרית כאחת. ב-1934 התפטר ויסד שוב בית-מלאכה טכני "המניע", שגדל והתפתח ומ-1937 נקרא בית-החרושת בשם א. סיניבר ושות' מהנדסים בע"מ . יסד גם בית יציקת ברזל, פיתח את יצור המשאבה הצנטריפוגלית