שבמושבה הגרמנית בירושלים (8 חדשים מתוך זמן זה היה היהודי היחידי בין 30 שוטרים בריטיים ו-50 ערבים).
בחופשתו השנתית במאי 1938 חזר זמנית למלאכת העתונאות: נסע בשליחות העתון היומי היהודי "כווילא" (בפולנית בלבוב) לגבול סוריה-טורקיה, שהה שם כחודש ימים ורשימותיו על הסכסוך בין שתי הארצות על מחוז אלכסנדריתה פורסמו בעתון הנ"ל וגם בעתון צ'כי ותמונות מהנסיעה ב"לונדון אילוסטרייטד ניוז".
בסוף אוקטובר 1938, עם התגברות גל המהומות, הועלה לדרגת קורפורל ונתמנה אחראי על החטיבות הראשונות של הנוטרים בשרות כללי. היה אחראי על 120 נוטרים ששמרו על בניני ממשלה ונקודות חיוניות בירושלים ועמד בראש פלוגת הנוטרים שעצרה התפרצות כנופיה ערבית למפעל המים ברוממה. עמד בראש משמר של שוטרים יהודים שהופקד לשמור על הקונסוליה הגרמנית בירושלים. זה היה בנובמבר 1938. אחרי פרעות ביהודים בגרמניה העמיד לא-גארדיה, ראש עירית ניו-יורק משמר שוטרים יהודים על הקונסוליה הגרמנית בעירו, כדי לתת סטירת-לחי מוסרית לנאצים. בראש משטרת ירושלים עמד אז המייג'ר ג'יימס ברנס (אוסטרלי) וגם הוא עשה כמו לא-גארדיה. הדבר עורר תגובה דיפלומטית גרמנית ואז פקד המזכיר הראשי של ממשלת פלשתינה (א"י) להסיר את המשמר היהודי.
בדצמבר 1938 היה האחראי למשטרת הרובע היהודי בעיר העתיקה ואח"כ סגנו של הקצין הממונה הקפטין א. ח. סילבר (ראה כרך א', עמוד 521). ביוני 1939 הועבר לחטיבת הנוטרים הכללית כמדריך בחוקים ובתרגילים ובאביב 1940 הועלה לדרגת סרג'נט. מאז שרת בשרותים שונים. היה אחראי על משמר השוטרים במגרש הרוסים, נתקבל לקורס לקציני צבא בני הארץ (אבל מפקדת המשטרה חזרה בה מהסכמתה להתגייסותו והוכרח לחזור לשרותה), היה ממונה על תחנת המשטרה בשטח בית המטבחיים ליד כפר שעפת (להשגיח על הרי הסביבה מפני ירידת צנחני האויב), עמד בראש משטרת רובע היהודים בעיר העתיקה ועבד בלשכת החקירות בתחנת המשטרה המרכזית בירושלים.
ב-1940 נשא לאשה את מלכה בת זושא מייזליץ (ממשפחת רבנים).
בנובמבר 1944 התפטר מהמשטרה וחזר לעבודה עתונאית ככתב לעניני בטחון ומשפט ב"הארץ". התענין גם בעקבות טריים של מאורעות מסוכנים (מלחמת הטרור בין המחתרות העבריות ובין כוחות המשטרה והצבא הבריטיים), ופעם נפגע ונעצר על-ידי חיילים בריטים. כן הרבה למסור לקוראים ידיעות מאחורי הקלעים של "תככים ומזימות מצד זרים" (בריטים, גרמנים, פולנים, ערבים) ועל הקשרים שביניהם נגד היהודים, ומה שהיה אסור לגלות בתקופת השלטון הבריטי פרסם בעתונות חוץ.
ב-1946 פרסם ספר על הנאצים. "צלב-הקרס בארץישראל" (הוצאת נ. טברסקי). היה העתונאי היהודי היחידי שהשיג שיחה מיוחדת בשביל עתון עברי עם המפקד הראשי של "נג'אדה", מוחמד נימר אלחאווארי.
היה בא-כח העתונות העברית בטכס כניעת יפו לכוחות ההגנה ב-13.5.48.
כשנוסדה מדינת ישראל גויס למשטרת ישראל ושירת בה שנה כקצין העתונות של המטה הארצי בדרגת מפקח שני וארגן את הקשרים והמגע בין המשטרה ובין העתונות.
ב-15.5.49 השתחרר מהשרות וחזר לעבודתו במערכת "הארץ". משמש מזכיר תא הכתבים באגודת העתונאים בת"א.
בתו: סימה.
יעקב ריפטין
נולד בכפר וולקה פרופצקה, ליד פולאווי, פולין, א' ניסן תרס"ז (1907), לאביו יהודה (מורה לעברית, יליד שקלוב, מחניכי ישיבת וולוז'ין, מראשי הסיעה הציונית "על המשמר" בפולין) ולאמו רבקה לבית סנדו מירסקי. למד בגימנסיה ממשלתית בקוטנא. בן 10 הצטרף לתנועת הנוער הצופית הציונית "השומר", שהפכה אח"כ ל"השומר הצעיר" והוא המשיך בה והיה לאחד מראשי פעיליה וחבר הנהגתה הראשית, חבר מרכז התנועה למען ארץ-ישראל העובדת, צירה בקונגרסים הציוניים וחבר הועד הפועל הציוני. כתב בעתונים ובפרסומים של התנועה בפולין ואח"כ בארץ. השתתף בארגון קיבוץ עליה א' בפולין, עבר הכשרה חקלאית בחות חלוצים ליד לומזה ופעל לעיצוב הדמות החלוצית והסוציאליסטית של תנועתו.
עלה לארץ ב-1929. עבד ביבוש ביצות כברה, ביעור חולות קיסריה, בחקלאות בחדרה, כרכור, בנימינה ובמשק עין-שמר, ואח"כ נקרא לעבודת הנהגה בתנועתו ולמילוי תפקידים כנציגה במוסדות המרכזיים.