תדרות וניהל את המדור לעובדי המדינה ואת מרכז לשכות העבודה בארץ.
השתתף כציר מפא"י בקונגרסים הציוניים מה-18 ואילך. יצג את הועד הלאומי בקונגרס היהודי העולמי ואת ההסתדרות בקונגרס האינטרנציונל המקצועי בורשה ב-1938. פרסם חוברות הסברה ותעמולה ושורת מאמרים. משתתף קבוע ב"הפועל הצעיר" כותב ב"דבר" ובעתונים בחו"ל.
מאז הועידה השלישית של ההסתדרות, השתתף כציר בכל הועידות, הכינוסים של ההסתדרות.
משהוחלט בעצרת האומות בלייק-סכסס על חלוקת הארץ ויסוד מדינה עברית בחלקה, נבחר לועד ה-12 (6 מהסוכנות היהודית ו-6 מהועד הלאומי), שהוטל עליו להכין את מוסדות המדינה ושרותיה לכשתוקם. אח"כ נבחר למועצת העם ("ממשלת הצללים" היהודית, שניהלה בלי סמכות רשמית גלויה את החלק היהודי של הארץ וסיכלה את המזימה הבריטית להשאיר את הארץ בתוהו-ובוהו מוחלט). נבחר למועצת המדינה הזמנית הרשמית שהוקמה ביום ההכרזה על מדינת ישראל (ה' אייר תש"ח - 5.48 14). היה בין החותמים על הכרזת יסוד המדינה, נבחר בה ליו"ר ועדת הפנים ולחבר בועדות לעניני חוץ ובטחון, חוקה, בחירות.
נבחר לכנסת הראשונה של מדינת ישראל ובתוכה לחבר ועדת חוץ ובטחון ולועדת הכנסת ולחבר הנהלת הסיעה של מפא"י.
נבחר לראש המשלחת של ההסתדרות לאמריקה בתש"י.
בתו: תמר (לומדת בסמינר למורות, היתה בפלוגת פלמ"ח של צבא ההגנה לישראל).
שמואל זיינוול צ'יז'יק
נולד בלוצק, פלך ווהלין (רוסיה), בשנת תרכ"א, (1861), לאביו ברו ך יעקב (למשפחת חכמים ולומדי תורה) ולאמו חנה .
למד בחדרים ובישיבה, הגיע לבקיאות בספרות העברית והיה מפעילי חובבי-ציון.
ב-1884 נשא לאשה את בריינה בת אפרים ברונ שטיין, עסק בגידול סלק סוכר וגידולי שדה אחרים ופיטום בקר באחוזות קרובי אשתו ממשפחת גולקו , שהיו נודעים בענף כלכלי זה ברוסיה.
נפצע בפרעות 1905, ואחרי שבנו ברוך ובתו חנה עלו ארצה בראשית העליה השניה, נענה לרצון אשתו, נטש את מעמדו הכלכלי הטוב וב-1908 עלה עם יתר בני משפחתו להתחיל חיים חדשים בארץ. היה מראשוני הפועלים בסג'רה (יחד עם דוד בן-גוריון בעת יצירת "השומר").
דוד בן-גוריון סיפר בועידת הפועלות השנתית: "שהשביתה הראשונה של פועלות היתה בסג'רה, הן התנגדו להשאר בעבודת המטבח ודרשו לצאת לעבודת שדה. החברות שפרה ואסתר שטורמרן, קיילה גלעדיוצפורה (פייגל) זיד יצאו לחרוש בשוורים, והוא שמואל זינוול צ'יז'יק הדריך אותן בחריש. הצטיין בעבודת השדה ולמד מהר את כל דרכי הדישה והזריה, כך שהוא נחשב לזורה הטוב ביותר בכל הסביבה ובמשך כל השנים היה הוא הזורה את התבואה שגידל הוא ובנו ברוך ".
אחרי שבנו ברוך התנחל בכנרת, עבר אתו לשם והקים את הצריף הקטן בשביל משפחתו ובשביל בהמות-עבודה. ברוך קיבל אלפים פרנק בשביל ההתנחלות בכנרת. סכום זה הספיק רק לקנית זוג פרדות ואוכל בשביל השנה הראשונה. לכלכלת המשפחה המטופלת ב-9 ילדים היו זקוקים להרויח מן הצד ולכן קיבל עליו עבודה קשה בחוות כנרת שנוסדה באותה שנה ע"י האגרונום ברמן , מטעם ההסתדרות הציונית, שבא-כחה היה ד"ר ארתור רופין. כעבור שנתים, כשבנו אפרים גדל, קיבל הוא מחברת פיק"א אריסות במושבה מנחמיה ועבר לשם.
מסיבת התנאים הקשים מתה בכנרת בתו רבקה .
את כל העבודות הקשות - כגון סקול השדות וכו' עשה בעבודה עצמית - הוא ובני ביתו - שהיו עוד צעירים בשנים.
במלחמת העולם הראשונה, כשבנו ברוך נלקח לצבא התורכי לשרת כחיל, ניהל הוא ובנו אפרים את שני המשקים בכנרת ובמנחמיה. וכשהממשלה התורכית דרשה גם אותו לשירות-עבודה ("סוכרה") בחזית בארשבע, הלך בעצמו למלא את החובה. חזר חולה וקודח, הבריא ודבק באדמתו עד סוף ימיו ונשא בראש מורם את מהלומות הגורל הנוספות שניתחו עליו בהקרבה למען העם והארץ (ראה בכרך זה - בצאצאיו).
היה ממיסדי כנרת ומן האריסים הראשונים במנחמיה.
רעיתו נפטרה במנחמיה ח' ניסן תר"ץ (1930) והוא המשיך לעבוד עד שהובא לתל-אביב בגלל מחלתו, נפטר ביום ז' אלול תרצ"ד, והובא לקבורה במנחמיה.
צאצאיו: ברוך (אגרונום, תושב הרצליה, מחבר האנציקלופדיה של צמחי א"י), מניה אשת יצחק שעוני