לשם הבראה מוסרית. התאמן בעבודה חקלאית במושבת אכרים יהודים בפלך הרסון בהנהלת האגרונום של יק"א א. זוסמן וחצי שנה עבד בהוראה בכפר וחסך את שכרו להוצאת הדרך לארץ-ישראל.
בתרס"ה עלה לארץ. התיצב בשוק הפועלים בפתח תקוה, אך לא נמצאו לו מזמינים, כי מראהו לא העיד על כח גופני רב. עבר לרחובת והחל לעבוד כפועל שכיר, ובשבועות אחדים "ניצח את המעדר". עבר אל הקבוצה שעיבדה את אדמת כנרת בהנהלת האגרונוםברמן מטעם המשרד הא"י, ליכד את החברים ופיתח בהם את רעיון הקבוצה היוצרת בעצמאות ודרש מהמשרד לתת להם לעבד את אדמת אום-ג'וני (היא דגניה) כקבוצה עצמאית. משנדחתה הדרישה עבר עם הקבוצה שלו לחדרה שנקראה אז "הקומונה החדרתית". עבד וקדח, ועבד עבודה חקלאית שכירה ועבודה חינוכיתתרבותית בין החברים. לאחר שנה בתר"ע הזמין המשרד הא"י את קבוצתו לעלות על אדמת דגניה לפי התנאים שביקשה אשתקד. (שנה התקיימה הקבוצה באופן ארעי ועבדה את אדמת אומג'וני היא דגניה). מאז התקשר לאותה כברת אדמה, הגן עליה בזמן הראשון מפני שוסים, השקיע בעיבודה ובפיתוחה את מיטב כוחו וקיצר למעלה מהאפשרי את חופשות הקדחת והמחלה, לבל יבזבז זמן רב מדי מהעבודה התובעת מהאדם יותר מהמכסימום. פיתח תוך עבודה ונסיון את הרעיון והסדרים המעשיים של חיי קבוצה והשפיע את תורתו על חבריו. בהשפעתו נקבע שויון האשה בחובות ובזכויות בעבודה, שחרור האם מהטיפול בילד מראשית חייו, שילוב האשה במערכת העבודה ושילוב גידול הילדים במשותף במשימות משק הקבוצה. לשם הגשמת השויון הזה היה מקבל עליו גם עבודה במטבח ובמכבסה.
ב-1917 נשא לאשה את חיותה בת אהרן למיל גאווזה , בת עירו וחברתו בעבודה הציונית שם, שעלתה ארצה ביחד אתו. (ראה עליה ערך מיוחד בכרך זה).
היה מפעילי מפלגת "הפועל הצעיר" וכתב בעתונה ביחוד על הגליל ועל דגניה. בתקופת מלחמת-עולם א' היה חבר המרכז החקלאי וחבר "משרד המושבות" (כד קראו אז להתאחדות הישובים החקלאיים בגליל התחתון, שמשרדה היה בטבריה) ופעל לטובת הענינים המשותפים של כל אנשי האדמה היהודים שבמושבות הפרטיות ובמשקים הקיבוציים. פעל רבות לעזרת הפליטים וה- מגורשים מיפו ות"א והיה חבר "ועד ההגירה" בראשות מאיר דיזנגוף. ביחוד נטל על עצמו את הטיפול ביתומי הפליטים, בראותו בכך לא רק חובה אנושית כלפיהם, אלא גם משימה לאומית-ישובית רבת חשיבות: "להפוך אלף ילדים לאנשים פרודוקטיביים". הצליח לגייס אנשים ואמצעים לכך ולשכנע את שומעיו בחשיבות הענין ובאפשרות הגשמתו וארגן בתי יתומים במנחמיה ובסג'רה. היה ציר בקונגרס הציוני ה-11. דרש לחלק את אדמת הקה"ק שמעבר לירדן ל 3-2 קבוצות, שכל אחת תתקיים על הספקה עצמית (מה שהוגשם אח"כ). עוד לפני המלחמה העלה ארצה את אמו ואחותו והושיבן בטבריה.
לדרישת חבריו, שיעלה על הכתב את רעיונותיו על הקבוצה היה משיב: "עדיין אינני מתכונן למות, עוד רבה העבודה לפני ולכשאתפנה אכתוב". אך לא הספיק להתפנות.
בחורף תרע"ט חלה בקדחת צהובה, וכאשר אך הרפה ממנו החום היה חוזר מיד לעבודה. כשהרגיש אפיסת כוחות נסע אל הרופא לחיפה ושמע ממנו את הצו לנסוע מיד לאזור הררי להבראה כחילוף האקלים. אך עבודת הדיש במשק היתה דחופה והידים העובדות לא הספיקו, ולכן התחנן אל הרופא שירשה לו להשאר בעבודה עוד שבועים לפני צאתו לחופש. הצטייד בחינין לכל משפחתו הקודחת וחזר הביתה.
אחרי כשבוע הוזמן לטבריה לישיבת התאחדות אכרי הגליל. הישיבה ארכה עד לפנות ערב ועגלה כבר לא נמצאה לנסוע הביתה. אבל בבוקר השכם הרי צריך לצאת לעבודה, ולכן לא שעה לאזהרות מפני סימני הסערה הקרובה הנראים על פני הכנרת והפליג בסירה לשוב הביתה "בדרך הים". הסערה הפכה את הסירה. יתר הנוסעים ניצלו בשחייה אל החוף, אך הוא בחולשתו מחמת הקדחת לא יכול להמשיך ובצעקת "אני הולך לאיבוד" - טבע בכנרת. ממחרת בבוקר משוהו צוללים מקרקע הים והביאוהו לקבורה בדגניה שלו ביום ג' אב תרע"ט (30.7.1919).
היה שומר נאמן את גדות הירדן. לזכרו הכתיבה ונדבה אמו ספר-תורה לבית-כנסת בטבריה. ברומניה ובגליציה נוסדו אגודות נוער "בוסליה" על שמו והוצאו חוברות לזכרו בעברית באידית וברומנית.
במלאות שנה למותו יצא לזכרו גליון מיוחד של "הפועל הצעיר".
חוברת זכרון על שמו, בהוצאת הסתדרות "גורדוניה" בא"י - עשרים שנה למותו, הופיע בתרצ"ט.
בצפת הוקם "בית-בוסל" (בית הבראה של קופת חולים). בתו: הדסה אשת יהודה ורדי (דגניה א').