ב-1911 השתתף ביסוד סניף הסטודנטים של התאגדות ציוני וינה. ב-1913 השתתף ביסוד תנועת הנוער "תכלת--לבן" (בלאו-ווייס), הדריך בה וכתב בעתוניה, ואף בשנות שרותו בצבא קיים את הקשרים בתמידות עמה. מ-1922 ואילך חבר ומנהל מחלקת הנוער במרכז ציוני אוסטריה. נבחר לקונגרסים הציוניים בבאזל (1911), וינה (1913, 1925) וקארלסבאד (1923). מ-1920 (עד 1943) רופא ומורה להיגיינה בעבודה בבתיה"ס העירוניים לנוער העובד, מ-1922 רופא (שלא בתשלום) בגימנסיה הריאלית מיסודו של הרב הראשי ד"ר פרץ חיות ורופא נאמן למשרד הארצישראלי בוינה ומ-1936 גם בביה"ס העממי של קהלת וינה. מ-1924 חבר ועד קהלת וינה, כיו"ר הועדה לעזרה סוציאלית ריכז ושכלל את פעולותיה (סעד לנוער, לנצרכים העוברים בעיר, לחולים, נופש והבראה לתלמידים, מוסדות תרבות לנוער), ריכז בידי הקהלת בתי-יתומים ובתי-תמחוי של אגודות שונות, השתתף בועדות לבית-החולים, למרפאת הילדים ולמושב זקנים ועזר בהרחבה ושכלול של פעולותיהן, ניהל את מפעלי הסעד מיסודה של אניטה מילר ; מ-1936 היה גם יו"ר ועדת החינוך של הקהלה, יזם וביצע את יסוד ביה"ס העממי החדש והספריה לנוער, והכניס רוח עממיות ולאומיות בכל מפעלי הקהלת ובהנהגתם ערך תוספת לנוער ב"וינר מורגנצייטונג" הציוני. וכיו"ר האיגוד התרבותי של ההורים היהודים באוסטריה החזיר בהרצאותיו ובשיחותיו משפחות רבות מהתבוללות ליהדות לאומית, הוציא את העתון לנוער "יודישה יוגנד" וכתב בו בקביעות, ובעזרת עתון זה נרכש חלק גדול של הנוער לציונות ולהוקרת ערכי היהדות.
כשסופחה אוסטריה לגרמניה הנאצית ב-1938 עלה לארץ והשתקע כרופא פרטי בתל-אביב. ממשיך בפעילותו הצבורית כמזכיר לעניני העולים מאוסטריה בהתאחדות עולי גרמניה ואוסטריה, עד 1940, ומאז חבר הנהלת התאחדות עולי אוסטריה, וכן כחבר הנהלת חוג עולי אירופה המרכזית בהסתדרות הציונים הכלליים.
בנו: מיכאל (בצבא הגנה לישראל).
ראובן שרייבמן
נולד בכפר קומראט, בסראביה, רוסיה, כ"ד ניסן תרס"ג (21.4.1903) לאביו משה (סוחר) ולאמו צפורה בת יצחק גוטרמן (עלו ארצה ב-1932). למד בחדרים מפי מורים עברים מוסמכים בבית, בגימנסיה ומשפטים באוניברסיטת יאסי. אחרי המהפכה הרוסית ב-1917 היה פעיל בתעמולה ציונית ולאומית בין חבריו הגימנזיסטים ובתעמולת הבחירות לאספה המכוננת הכל-רוסית. הצטרף ל"צעירי ציון" וב-1920 היה בועידתם הארצית הראשונה לכל רומניה ובועידה הארצית של ציוני בסראביה. היה פעיל במרכז "צעירי ציון" ברומניה והשתתף בעתונים "ערד און ארבעט", "דער איד" ו"אונזער צייט" בקישינוב.
ב-1924 נשא לאשה את אניטה בת יעקב צוקרמן ילידת אודיסה. בחורף תרפ"ה עלה לארץ עם קבוצת חלוצים מב סראביה. עבד בבנין בחיפה ואח"כ ביבוש בצות גוש הקישון. השתתף בהקמת הנקודות של ישובי החסידים "עבודת ישראל". "נחלת יעקב" ו"חרתיה" ואח"כ ביבוש הבצות של חרבג', מקום יסוד הכפר המשותף למתנחלי הנקודות הנ"ל - הוא כפר חסידים , ומטעם המחלקה להתישבות נבחר גם הוא להתנחל בכפר זה, עבד במשקו, השתתף בחיים הצבוריים ובהדרכת הנוער שבמקום.
ב-1930 הוזמן למשרת מזכיר מועצת פועלי כפרסבא. ניהל את הענינים ונלחם למען עבודה עברית וב-1934 ישב חדשים אחדים בבית הכלא המרכזי בירושלים, ביחד עם קוזלובסקי ובנקובר , באשמת ניהול המלחמה למען עבודה עברית. אחרי זה הועבר לתפקיד דומה ברחובות והתנחל במושב-העובדים הסמוך גבתון. השתתף בחיי צבור הפועלים בענינים מקומיים ומרכזיים, היה ציר ועידות ההסתדרות הכללית וההסתדרות החקלאית, חבר המרכז החקלאי, חבר מועצת ההסתדרות וסגן-חבר בועד הפועל של ההסתדרות, ציר ועידות מפא"י וחבר מרכזה עד היום, חבר תנועת המושבים וציר בועידותיה וציר בקונגרס הציוני הכ"א. פרסם מאמרים ורשימות ב"הפועל הצעיר" וב"דבר".