האחרונה בבית הספר הריאלי בוורוניש. נכנס ב-1905 לבית הספר הטכני הממלכתי העליון במוסקבה והוכתר בתאר מהנדס למכונות ב-1914.
ב-1912 נשא לאשה את סופיה בת אהרן זסלבסקי, עד שנת 1924 עבד בבית חרושת לצרכי מלחמה, במשרד פרטי ובמוסד ממשלתי.
האיחור בקבלת התאר בא לו עקב עבודתו הצבוריתציונית, אשר בגללה לא למד 4 שנים, עד שאיימה עליו סכנת הוצאה מבית הספר העליון. עוד בוורוניש בגיל 15, בהיותו כבר עצמאי, החל לפעול בארגון קבוצות נוער ללימוד עברית, היסטוריה ישראלית וציונות ובסדור אספות לויכוחים עם מפלגות יריבות. משנת 1905 במוסקבה התמסר לפעולה הצבורית. היה חבר בועד מפיצי השכלה בין יהודי רוסיה, חבר ועד הקהלה במוסקבה, חבר הלשכה הזמנית לציוני רוסיה, יו"ר "תרבות" האי-ליגלית, חבר בהנהלת בנק צבורי לעזרת בעלי מלאכה. עם פרוץ המהפכה נעשית העבודה הציונית בלתיליגלית, הוא ממשיך בה. עוזר ל"החלוץ", מטפל בנאסרים ובמגורשים. עושה הרבה בשביל התרבות העברית ברוסיה בכלל ובמוסקבה בפרט. מוציא לפועל כמה מפעלים תרבותיים (בתמיכתו הכספית של מר שפירא) : הרשמת הזכרונות ע"י סופרים מפיו של הרב י. מזא"ה, שלהוצאתן בארץ הוא כתב הקדמה; המצאת עבודות ספרותיות שונות לסופרים העבריים, בזמנים הקשים, והדפסתן; משיג אמצעים ומושך אנשים לסדור מרכז להפצת ספרים עבריים.
בשנת 1919 השתתף יחד עם הרב י. מזא"ה ודוד מירנבורג בויכוח עם אנשי הקומיסריון להשכלה ("נארקומפרוס") על השפה העברית, שנגזרו עליה הגזירות הראשונות (קטע ממאמר על כך נתפרסם על ידו בספר - "נפתולי דור").
בגלל עבודתו הציונית נאסר שלש פעמים (1920, 1922, 1924). במאסר האחרון ניתן לגרוש לאיזור נארים, אלא שפסק הדין הוחלף ברשיון יציאה לארץ יחד עם חבורה גדולה של נידונים.
ביולי 1924 ,ישר מהמאסר, עלה לארץ (ביקור קודם בה עשה בקיץ 1909 בראש קבוצת נוער תלמידי גימנסיה: בשובו מסר דו"ח על סיורו לד"ר יחיאל צ'לנוב). בארץ, עם פתיחת הטכניון העברי בחיפה הוזמן להיות בו מרצה לעברית ומורה למתימטיקה בבית הספר המקצועי שליד הטכניון ועבד בהם עד פטירתו. עסק גם בהוראה פרטית. במיוחד הקדיש מזמנו ליצירת הלשון המדעית והטכנית שלנו והרחבתה. קבע מונחים רבים, וערך מספר רב של ספרים ומאמרים בכל מקצועות המדע והטכניקה, חוברות "בנין וחרושת", קבצים (עם מדור מונחים שלו) של הסתדרות המהנדסים, חוברות טכניות של הסתדרות העובדים, חוברות הדרכה של ה"הגנה" (הוצאת "לנוטר", "מערכות"), חוברות הג"א, מכבי אש, ספנות, כמה מספרי "הוצאת מס למדע פופולרי" ועוד.
היה חבר בועד הלשון, חבר בועדה לטרמינולוגיה טכנית ע"י הטכניון, מזכיר כבוד מטעם ועד הלשון בועדה המרכזית למונחי טכניקה, חבר בועדת השמות לרחובות ע"י "ועד הדר הכרמל" בחיפה, חבר משפט השלום העברי בחיפה.
נפטר בחיפה, ח' באב תש"ח (13.8.1948).
בנו: אליעזר.
יחיאל מאיר ליטוב (ליפשיץ)
לאביו הר' מנחם מנדל (בן הרב מפרושקוב ונכדו של האדמו"ר רבי יחיאל מאיר גוסטונין. לפי ספר היוחסין שבידו, מתיחסת משפחתו עד דוד המלך) ולאמו אסתר בת שמואל זילברמן. נולד, ב' בתמוז תרנ"ה (28.6.1895) בעירה בלוניא ליד ורשה (פולין).
למד בחדר ובישיבות "מגן אברהם" בקאליש ו"חפץ חיים" בראדין.
מנעוריו הצטרף לתנועת חבת-ציון. מראשוני "צעירי-מזרחי" בוורשא וחבר הועד. שמש מורה לעברית בבתי ספר עממיים בעיירות לוקוב, זליכוב, קזימיר וכו' בפולניה, אליהם נשלח מטעם לשכת החנוך שע"י ההסתדרות הציונית המרכזית בוורשא. בכל עירה יצר חוג להפצת השפה העברית על ידי שעורי-ערב והרצאות, ממיסדי "הפנה העברית ליד מרכז הצעירים בוורשא.
בשנת תרפ"ג עלה ארצה, והמשיך בהוראה בתלמוד תורה "שערי תורה" ביפו, כארבע-עשרה שנה. בשנת תרצ"ז פתח בשכונת מונטיפיורי ליד ת"א, בית-ספר חרדי "חורב", בעזרת מרכז חנוך התורה בא"י (מחוסר תקציב נסגר לאחר ארבע שנים).
נשא לאשה את זהבה (גולדה סובל) בת ר' ישראל איסר ויסבום מצפת (נכדת רבי שמחה נתן סגל (ראש ישיבת "חתם סופר" ו"רדב"ז", ראה כרך ג', עמוד 1193).