הבטחון וב-1948 ביקר באירופה ובארה"ב בעניני ארגון האספקה.
בועידת ההסתדרות בראשית 1949 נבחר לועה"פ של ההסתדרות ומעת שחרורו מהשרות לצבא ביוני 1949 נכנס לפעולה בועה"פ כחבר הועדה המרכזת וראש המחלקה לאיגוד מקצועי. יתר תפקידיו: חבר הועד המפקח הארצי של קופת חולים, חבר הנהלת חברת "שיכון" וקופת מלוה של העובדים, ממיסדיה וממנהליה של חברת "בית ארלוזורוב", בעלת הבנינים והנכסים של מפא"י, חבר מועצת פועלי ת"א ויפו והועה"פ שלה.
פרסם מאמרים ב"דבר", "הפועל הצעיר" ובעלונים וחוברות שונים.
צאצאיו: אביבה, תמר, יצחק.
פרופ' שמואל הוגו ברגמן
נולד בפראג, ג' דחנוכה תרמ"ד (1883 .12 .25), לאביו זיגמונד שלמה (סוחר, מראשוני הציונים באוסטריה) ולאמו חנה בת אברהם פישר .
קיבל חינוך עממי ותיכוני בפראג. גם את לימודיו הגבוהים החל שם, אבל סיימם באוניברסיטת ברלין. למד פילוסופיה ופיזיקה. בשנת 1907 קיבל תואר ד"ר לפילוסופיה. שמע תורה פילוסופית מפי הפילוסופים ידועי השם: פרנץ ברנטנו ותלמידו אנטון מרטי , אשר השפיעו הרבה על דעותיו הוא. בספטמבר 1946 פרסם את מכתבי ברנטנו אליו בבעיות פילוסופיות ובבעיות היהדות ברבעון פילוסופי אמריקאי בשם: "פילוסופיה ומחקר פנומנולוגי".
עם סיום לימודיו נתמנה לספרן באוניברסיטה בפראג (1907) ושימש בתפקיד זה כמעט עד עלותו ארצה (1920).
ב-1908 נשא לאשה את אלזה בת מכס מרדכי פאנטא (בשניה, נשא אשה בשנת 1936, אשה בת מנחם בורכארד). בימי מלחמת העולם הראשונה היה קצין בצבא האוסטרי (18 -1914).
בפעולה ציונית החל מנעוריו בחוג הסטודנטים הציונים "בר-כוכבא" בפראג. חוג זה עמד בהשפעתו של מרטין בובר וזכה לשם מיוחד בתולדות הציונות: "האסכולה הציונית בפראג". נוסף למרטין בובר , היו מוריו הרוחניים של חוג זה - אחד העם נא. ד. גורדון. בהשפעתם יזם הקמת תנועה ציונית עובדת במערב אירופה ואירגן את ועידת היסוד של "התאחדות" (פראג, 1920).
מטעם יהודי צ'כוסלובקיה השתתף בועידת שליחי הארצות שהגישה את תביעות היהודים לועידת השלום ודרשה זכויות מועטים, לעם ישראל. באותו זמן (1919) גם ניהל משא ומתן עם אדוארד בנש (שהיה אותו זמן ציר הרפובליקה בפריז), ראש ממשלתה ונשיאה של צ'כוסלובקיה לאחר זמן.
בשנת 1919 עבר מצ'כוסלובקיה ללונדון והיה שם המזכיר הראשי של המחלקה לחינוך ולתרבות בהנהלה הציונית, שנוסדה באותו הזמן ע"י ד"ר שמריהו לוין. בשנת 1920 עלה ארצה (ביקור קודם - 1910) ונתמנה למנהל "בית עקד הספרים הלאומי" בירושלים שעבר אחר כך לרשות האוניברסיטה. בתפקיד זה שימש עד 1935 (מ-32 אלף כרך עלה המספר ל-300 אלף כרכים), שנה בה נתמנה לפרופיסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. הספריה שהיתה דלה מאד בראשיתה הפכה במאמציו להיות הראשונה במעלה בכל המזרח התיכון. שלוש שנים היה ריקטור האוניברסיטה.
מבחינה פוליטית היה בראשונה חבר "הפועל הצעיר". אך לאחר שזו התאחדה עם "אחדות העבודה" והיתה למפא"י מצא את תנועת "ברית שלום" מיסודו של מגנס כמשקפת את דעותיו.
ב-1947 עמד בראש משלחת הישוב היהודי בארץ לועידה הבינלאומית ליחסים בין-אסיתיים בניו-דלהי ונבחר בסוף הועידה כבא-כח הישוב אל מועצת שלשים האיש שהיתה ההנהלה של "הארגון ליחסים אסיתיים".
בשנות 48- 1947 הוזמן לשטוקהולם להיות מנהלה הרוחני של הקהלת שם, במשך 15 חדשים. הרצאותיו שם היו על הנושא: "הוגי דעות דתיים בדורנו".
רשימה מלאה של כתביו, ספריו ומאמריו נתפרסמה בקבץ "הגות" (תש"ד) שיצא לכבוד יובל הששים שלו.
לעתונות וספרות נכנס עוד בשנת 1905, עוד בהיותו תלמיד האוניברסיטה. בין מאמריו הלועזיים - על משה רבנו, בשם "דברי משה" (1913).
ואלה כתביו העיקריים: מאמרו העברי הראשון ב"השלוח" על הנרי ברגסון (1912), קובץ מאמרים "יבנה וירושלים" (1919), "הפילוסופיה של קנט", "הפילוסופיה של שלמה מיימון", "הוגי דעות", "מבוא לתורת ההכרה". כעת עומד מוסד ביאליק לפרסם את "תורת ההגיון" (כולל הרצאותיו בשטוקהולם - כנ"ל).
בלועזית פורסמו: "האיבידנציה של התחושה הפנימית" (1908), "המפעל הפילוסופי של בולצ'נו" (1909),