באותה תקופה הוכנס לנוטרות גם דב גרנק , הידוע בכנויו "הבלונדיני הגבוה". משנת 1943 הוא נדרש לעבודה מאמצת יותר למחתרת ועזב את הנוטרות, מאז פעיל כחבר המזכירות ע"י המרכז ובחטיבה הלוחמת של לח"י. פעיל בראשונה בחיפה אח"כ בתל-אביב כמפקד החטיבה. לאחר בריחתו של יהשע זטלר (מאיר) מעכו הוא עובר לעבודה ארגונית וחוזר שוב למחלקת הפעולות לאחר שזטלר נשלח כאחראי לירושלים. הוא מתכנן את רוב הפעולות של לח"י ומשתתף ברבות מהן. ביחוד עובדה על ידו שטת מכוניות הנפץ שהופעלה בסי. איי. די. בחיפה, במשטרת שרונה ו"בסארייה" ביפו.
ב-1945 נשא לאשה את חנה בת שמואל יעקב קרוגר. עם התגייסותם של אנשי לח"י לצבא ההגנה לישראל, גוייס ושימש כמקשר בין המטה של האלוף יצחק שדה וביחידות של לח"י בדרגת סרן (מ-48 .5 .29 עד 49 .6 .9). במשפט עכו נגד נתן פרידמן-ילין הופיע כעד הסניגוריה.
לאחר שחרורו מהצבא נכנס כחבר באגודה קופרטיבית של חיילים משוחררים "הסלע".
עם הפילוג בלח"י הצטרף למפלגת הלוחמים והוא חבר המרכז.
בימי המחתרת היו כנוייו: אפל, שרגא, יוסף, מזל. בתו: נילי.
פרופ' משה שובה
נולד בהלה, (גרמניה), כ"א בתמוז תרמ"ט (1889 .7 .20), לאביו זאב (ואלטר, סוחר) ולאמו תרזה בת אלעזר שטרן. אחרי גמר הגמנסיה בהלה (1908) נכנס לאוניברסיטה שם, עבר לברלין ושם קבל בשנת 1914 את התואר ד"ר לפילוסופיה. למד מפי הפרופסורים וילאמוביץ מלנדורף.
מקצועו המיוחד: פילולוגיה קלאסית.
ב-1910 נשא לאשה את יהודית בת אלפרד שטדט הגן. פעל בתנועה הציונית מנעוריו. חבר ההנלה הציונית בגרמניה, ייסד את הקבוצה הראשונה של נוער חלוצי בארץ זו ששימשה מרכז ההתבוללות וההתנגדות לציונות. רכש אדמה להכשרתם. שם הקבוצה היה "מהפכה". רוב חבריה הם היום חברי "חפצי-בה" בעמק.
ב-1920 הוזמן לליטא. בארץ זו הוקם מיניסטריון מיוחד לענייני היהודים. (יחידי בגולה). הוא נתמנה למנהל המחלקה של בתי הספר של אותו מיניסטריון. היה מנהל הגימנסיה העברית בקובנה שנקראה אחר כך על שמו. נשיא הסתדרות "החלוץ" בליטא וחבר מרכז החלוץ העולמי. יו"ר קרן היסוד בליטא. יו"ר "השומר הצעיר" שם.
ב-1921 היה חבר הנשיאות של הכנסיה העובדת, בקרלסבד.
עלה ארצה בשנת 1925. עם פתיחת האוניברסיטה באותה שנה, הוזמן מטעם ההנהלה לשמש בה כמרצה. מאז הוא פרופ' ללימודים קלסיים.
בעבודתו זו הוא משקיע גם אהבה רבה לתרבות יון העתיקה יחד עם דיוק מדעי שאינו מתיר לה לאהבה לערפל את האמת. אין הוא מצמצם את מחקריו ושעוריו לתרבות יון בד' אמותיה. הוא יודע לאחד את עניינו זה עם חשיבותו להעמקת חקר ההיסטוריה העברית ותרבותנו העתיקה. עיקר מחקרו סובב על הבעיה: ההתיוונות היהודית בארץ ומחוצה לה בימי המשנה והתלמוד ועד למאה השמינית, כפי שהיא עולה מתוך הספרות והכתובות היווניות והרומיות. עד היום פרסם למעלה ממאה עבודות על נושאים אלה. הם הופיע ב"תרביץ", ב"ידיעות החברה לחקירות א"י ועתיקותיה", ב"ציון", ברבעון לחקר תולדות ישראל ובעתונות המדעית הלועזית. לתחום עבודתו בתרבות הקלסית שייכים גם הספרים הקלסיים אשר הוציא: כתבי פילון האלכסנדרוני, "על בריאת העולם" בתרגומו של ד"ר יצחק מן ו"ההימנונים ההומריים" בתרגום שלמה שפאן . כעת הוא עובד על הוצאת אוסף מלא