פרופ' אהרן (ארטור) פרויד
נולד באוה-ברוד (צ'כוסלובקיה), בשנת תרמ"ג (12.11.1882), לאביו שמואל, ולאמו מינה בת דוד מרץ. למד באוניברסיטה בוינה.
בשנת 1908 נשא לאשה את סטפי בת ברנרד פלבר. בימי לימודיו באוניברסיטה ערך את הירחון הציוני הראשון בגרמנית בשביל הנוער: Unsere Hofnung (תקוותנו), אשר ד"ר הרצל כתב דברי ברכה לו לגליון ראשון (1904).
היה פרופסור לספרות לועזית בוינה עד 1919. אח"כ ערך את העתון היומי הציוני "ווינער מורגנצייטונג" ואת השבועון הציוני "אידישע צייטונג".
עבד כשליח של קרן היסוד.
בארץ בקר לראשונה ב-1927. עלה ארצה בשנת 1938.
עוסק בספרות. פרסם מאמרים רבים בעתונות ציויונית וכללית בבעיות א"י והמזרח התיכון. בוינה כתב גם ב"נוייה פריי פרססה".
תושב ירושלים.
בניו: גדעון, עלי.
אליהו בית-צורי
נולד בתל-אביב, י"ב בשבט תרפ"ב (10.2.1922), לאביו יוסף משה (ראה כרך ב', עמוד 692), ולאמו אסתר (סטלה) בת אברהם ברוך (משפחה ספרדית מיוחסת המעורה בארץ מדורי דורות).
שם המשפחה בית-צורי הוא על שם מצודה עברית עתיקה בהרי יהודה בין ירושלים וחברון. בה נחל יהודה המכבי נצחון מזהיר.
בלימודים התחיל בבית הספר המסורתי "תחכמוני" בתל-אביב. אך בינתיים נתמנה אביו למנהל הדואר בטבריה והוא נכנס לבית הספר העממי שם. למרות שובבותו אהבוה המורים על היותו ישר באפיו ועל כשרונותיו המצויינים. היתה לו השפעה רבה על חבריו. ער מאוד לכל המתרחש סביבו. למד לדעת את העולם המוסלמי והחל דובר ערבית רהוטה.
את הכתה האחרונה של בית הספר העממי סיים בתל-אביב אשר המשפחה חזרה אליה. בשנת תרצ"ו קבל תעודת גמר עם ציוני "טוב מאוד" כמעט בכל המקצועות ופרס בצורת סטיפנדיה להמשכת הלימודים בגימנסיה "בלפור".
מקרה אחד של הכאת יהודים בידי חיילים בריטיים בימי "ציד התיירים", נחרת עמוק בנפש הצעיר.
עד כה היה חבר המכבי, אבל עם פרוץ המאורעות הוא מוצא את דרכו ל"תאים הלאומיים" ומהם ל"ארגון הצבאי הלאומי". משתתף בפעולות החבלה הראשונות של ה"ארגון" ונפצע בשעת אחת מהן. הבולשת הבריטית מתחקה על עקבותיו. הוא הצליח להתחמק ובמצב רציני הובא לבית ידידים. יותר מאשר דאג לפצעיו דאג לזה כיצד להעלימם מעיני בני ביתו, כדי לחשוך מהם צער ופחד. גופו האיתן מתגבר מהר על הפצעים והוא חוזר ללימודים ולעבודה האירגונית כאחד. כל תפקיד אשר הוטל עליו מלא מתוך אחריות ויזמה רבה.
עם החרפת המצב בארץ, גוברת פעילותו האירגונית ומסיחה את לבו ומוחו מבית הספר. המורים מרגישים בדבר, זה מביא להתנגשויות חמורות ולבסוף עוזב הוא את בית הספר, לאחר גמר המחלקה השביעית. את צער הוריו הוא מפצה בהבטחה לגשת לבחינות ממשלתיות. ואכן נגש הוא במרץ ללימודים.
בינתיים אירע אסון משפחתי. אמו חלתה ומתה (תרצ"ח). לאסון אישי זה מצטרף אסון שני: הפילוג באירגון. הוא מחליט לפרוש מעבודה תנועתית. נגש לבחינות, מקבל תעודת בגרות ועובר לירושלים. כאן הוא מתגורר אצל אמו-זקנתו שהיא כאם לו והוא נקשר אליה לאהבה מאוד. נרשם למכון למדעי הרוח ומדעי המזרח של האוניברסיטה העברית ועושה חיל רב בלימודיו. ביחוד מתמסר להכרת המזרח, כי לפי דעתו "במזרח אנו חיים, במזרח עתידנו, את המזרח עלינו לדעת". את ידיעותיו בערבית המדוברת הוא משלים בערבית הספרותית ולומדה על בוריה קרוא וכתוב. יחד עם זאת דבקה נפשו הרגישה בשירה ובפרוזה לירית. העריץ את אדגר אלאן פו, התרשם עמוק