ד"ר לרפואה מטעם האוניברסיטה הברלינית. קבל רשיון מיוחד לעסוק ברפואה בכל רחבי גרמניה, דבר אשר בדרך כלל לא היה ניתן לרופאים נתיני חוץ.
באותו זמן גם עבד בעבודה מדעית במכון הביולוגי אשר בדהלם. אצל פרופ' פישר ובמכון הכימי-פיזיולוגי אצל פרופ' רונה. בשנת תרפ"ד נשא לאשה את ריבה בת חנוך איטלסון (בוגרת הקורסים הפדגוגיים בחרקוב, בוגרת המחלקה לכימיה בטכניון בדנציג. עובדת במכון הכימי פיזיולוגי של פרופ' רונה . עבדה במוסד לרכישת ציוד כימי וטכני והיתה בשליחות באנגליה ובצ'כיה מטעם המוסד הברליני).
בימי שהותו בברלין נמסרה לו עריכת הספר "התלמוד וחכמת הרפואה" לבוקי בן יגלי . הספר יצא לאור בהוצאת "ילקוט" ברלין, בעריכתו ובעריכת ד"ר ש. רבידוביץ (כעת בלונדון).
בשנת 1933 עלה לארץ.
במשך שנה וחצי עבד בקופת החולים הכללית. אח"כ עבר לעבודה פרטית. היה מרצה בבית הספר לאחיות, בקורסים למורים לפיזיולוגיה, בכינוסים מדעיים של הסתדרות הרופאים. מרצה קבוע ב"אהל שם" על נושאים רפואיים-תורניים.
פעיל בהסתדרות הרופאים. משנת 1934-36 חבר ועד הסניף ואח"כ חבר הועד המרכזי של הסתדרות הרופאים בארץ ישראל.
מראשית היוסדה הוא חבר ועדת התזונה המרכזית על יד המכון לחקר הכלכלה של הסוכנות היהודית בארץ ישראל.
עם פרוץ מלחמת השחרור נתמנה ליועץ לתזונה לצבא ההגנה לישראל. עם הקמת המדינה הוא חבר המועצה המרכזית העליונה לתזונה על יד שר האספקה והקיצוב. בא כוח ההסתדרות הרפואית ע"י המפקח על המזונות. חבר ועדות שונות של ההסתדרות הרפואית הישראלית.
בשנים 1936/38 ערך את המדור "משמר הבריאות" וכתב מאמרים פופולריים רבים בשדה התזונה וההיגיינה הצבורית.
בקרוב עומד לפרסם יחד עם ד"ר א. גולדשטיין לקסיקון רפואי לעם בהוצאת "דביר".
צאצאיו: חנוך (חבר "הכשרה", בוגר "הרצליה". עובד במכון למכניקה עדינה אצל פרופ' ע. גולדברג). איה (תלמידת כתה ח' בבית הספר העממי "כרמל").
גרשון שופמן
נולד בט"ז אדר תר"מ (15.2.1880) באורשה, פלך מוהילוב (רוסיה הלבנה), בפרבר "בעבר הדניפר", לאביו זלמן דוב (אלתר) המלמד, חסיד חב"די, חוטר מגזע ר' אהרון מסטארוסלייה, ולאמו פייגה חיה בת ר' יוסף לוין (בעל הדרת פנים, מלמד אף הוא. דמות דיוקנו של זה האחרון תוארה בסיפורי שופמן לא מעט).
פרבר-אורשה זה ומאחוריו - ה"שליאך" המוליך לדוברובנה, בין השדות והיערות מזה ומזה; אותו המישור הביילורוסי, יפה הנוף, עם הדנייפר בתווך, ששימש רקע לעולם-ילדותו - כל אלה "הושרו" ב"ליד הדרך", "דוברובנה", "לפנים בישראל" ועוד.
בנערותו למד ב"חדרי" זקנו ואביו ובישיבות אורשה, דוברובנה, ויטבסק. בגיל י"ג, תחת עקת הדחקות בבית ולשם "תכלית" בחיים, נכנס כשוליה אל עושהחבלים וכשנה עסק באומנות זו ("חבלים"). ברם, בהש פעת אחיו הבכור משה , שהיה גדול ממנו בשש שנים, עלם יפה-תואר ובעל שאר-רוח, שעמד על טיב ערכו של אחיו הצעיר וחס עליו, עזב האחרון את שזירתהחבלים ופנה ללימודי-חול בהדרכת מורה פרטי.
אחיו זה מילא תפקיד גדול בהתפתחותו הרוחנית, הכניס אותו לעולם הספרות, ועל-ידי החלפת-המכתבים עמו (מהכפרים, ששם היה מורה), פיתח בו הרבה את כשרון הכתיבה. מכתבי שופמן בן הט"ז אל אחיו בימים ההם היו מלאים תיאורי טבע וליריזמים חזקים.
תוך קריאה במיטב הספרות העברית, עם מנדלי בראש, מזה, ובספרות הרוסית מזה, החל רוח היצירה לפעמו. כבן י"ט כתב את סיפוריו הראשונים: "הערדל", "רפאל" וכו'. אז נפגש עם ח. ד. הורביץ איש הורקי (עיירה סמוכה), כלכלן ובלטריסט, וזה יעץ לו לפנות אל בן-אביגדור, שייסד זה מקרוב את "תושיה" שלו. בשנת תרס"א נסע לשם כך לורשה וחמשת הסיפורים הראשונים בילקוטו; בן-אביגדור רצה אותם והדפיסם בקובץ מיוחד ("סיפורים וציורים") ב"ביבליותיקה העברית" יחד עם שני סיפורים נוספים ("כחום היום", "יונה") שנכתבו בורשה. כאן התוודע אז אל י. ל. פרץ , אל מ. י. ברדיצ'בסקי והתהלך הרבה עם ה. ד. נומברג ואברהם רייזין.
בתחילת החורף שלאחר כך נקרא לצבא. כשלוש שנים שירת בצבא הצארי, בעיר הומל. בשעות ה"חופשה" ובימי פגרא היה יוצא ונכנס בבית ההופשטיינים, בית ועד למשכילים וסופרים מתחילים, והתידד עם א. נ. גנסין וז. י. אנכי, שהיו אף הם מבאי הבית הזה.
משפרצה המלחמה הרוסית-יפנית, עבר את גבול גליציה והשתקע בלבוב. כאן כתב את סיפוריו: "בין