בעברו במכוניתו ברחוב המלכים בחיפה שמע התפוצצות אדירה מצד השוק הערבי וראה קצין-משטרה ערבי פצוע. מיד עצר את המכונית, ותוך כדורי מות מעופפים אסף למכוניתו את הפצוע להסיעו לתחנת עזרה ראשונה, וכאשר זזה המכונית נפגע גם הוא מכדור ונרצח ביום ז' תמוז תרצ"ח.
בנותיו: רינה ומיכל (תלמידות האוניברסיטה העברית בבקטריולוגיה).
מישאל שחם (שכטר)
נולד בסג'רה, י"ח אייר תרעי'ב (5.5.1912) לאביו צבי (עלה ארצה כמעפיל בתרנ"ו והיה מראשוני המתנחלים בסג'רה ואחד מטובי אכריה, קרוב ל-40 שנה) ולאמו אהובה (לובה) בת יצחק גינזבורג.
בגיל 13 גמר את ביה"ס העממי בכפר. עד גיל 18 עבד בחקלאות במשק אביו, בנקוז, בסלילת כבישים. הרגיש כשרון ונטיה להמשכת הלמודים, ותוך עבודה התכונן לבחינות. נתקבל בבית הספר הטכני מונטיפיורי בת"א וגמר אותו. שלח את תעודותיו לאוניברסיטה בגרנובל בצרפת וקיבל אישור (ע"י תעודת הקבלה) שהוא מתקבל לקורס הראשון. הכין את הויזה לנסיעה - ולא נסע מטעמים שונים (חוסר אמצעים, העברת משפחתו מסג'רה לרחובות ומסירותו בפעילות בארגון ההגנה בשנת 1932).
הצטרף ל"הפועל". נבחר לחבר מזכירות ומפקד פלוגות "הפועל" ברחובות. כן פעל במזכירות סניף מפא"י במושבה.
אך משהתחיל לפעול ב"הגנה" נתפס להקדיש לה את כל זמנו ומרצו. היה מדריך נפתי, קצין נוער גלילי, מפקד נפה ואח"כ מפקד גליל ובתפקידיו אלה השתתף במתן השמירה והבטחון לעולים להתנחל בביריה, רמת נפתלי, משגב עם, להבות הבשן, החושלים (ג'יב יוסף), עין זיתים, נאות-מרדכי ומעין-ברוך. עבד בתע"ש של ההגנה והיה ממקימי המכון לתעשית חמרי הנפץ שלה במשך 4 שנים.
ב-1937 נשא לאשה את מתילדה בת מתתיהו וחיה גולדמן. בראשית מלחמת המולדת, מ-1.12.47 ועד 1.4.48 נתמנה ע"י הרמטכ"ל כקצין המטה הכללי להבטחת התחבורה וארגון השיירות בארץ. השתתף ברוב השיירות וביניהן שיירת "גוש עציון" (נבי דניאל). כשחזר מגוש עציון נתמנה למפקד הדרג הקידמי המנהלתי של פעולת "נחשון" בחולדה וכאחראי על שיירות "נחשון". לפתיחת השיירות הגיע לירושלים דרך יםהמלח בשיירת האשלג האחרונה. אירגן אז את בואן של השיירות הגדולות לירושלים.
לאחר ההתנגשות הראשונה עם הצבא הסורי במאי 1948 נשלח לצפון כמפקד "חטיבת גולני", ואחרי יולי 1948 התמנה כסגן מפקד "חזית המרכז".
עם ארגון חטיבות קרביות נוספות נתמנה למפקד חטיבה 16.
עם קביעת הדרגות בצבא הגנה לישראל, קיבל את התואר של: סגן אלוף.
כיום, מפקד מחה ירושלים, חטיבה 160.
צאצאיו: אורנה, עוזי.
מאיר דובינסקי
נולד בביקי על יד אומן (אוקראינה), כ"ו בחשון תר"ן (דצמבר 1889), לאביו משה (סוחר), ולאמו מרים בת ישראל פורטוגל (לפי מסורת משפחתית מיוצאי גולת פורטוגל. נהרגה בפרעות אוקראינה ב-1919).
קבל חנוך מסורתי. למד בחדר ובישיבות צרקס וקורסון. השכלה כללית רכש באופן פרטי ונגש לבחינות אכסטרן.
בביתו שררה אוירה מסורתית וציונית. אביו היה מחסידי ברסלב ומחבב ניגונים יהודיים עממיים.
החל משנת 1903 היה פעיל בעיירתו בתנועת פועלי ציון.
ב-1910 גוייס לצבא הרוסי לשרת בתורקיסטן. מרות סכנת הנפשות שבדבר, היה פעיל בימי שרותו בתנועה המהפכנית.
לאחר שחרורו ב-1913 נאלץ לעזוב את רוסיה. לא יכול היה להגיע לארץ ישראל נסע לאמריקה. התישב בעיר מילבוקי ויסקנסין על יד שיקאגו ועבד כפועל.
שם הזדמן עם חברי פועלי ציון: גולדה מאירסון, אפרת (כיום חבר ועד הפועל של ההסתדרות) ומשה זטלנד (עובד ב"תנובה"). יחד עם שלשת אלה נשא בעול כל עבודת המפלגה באמריקה.
ב-1914 נבחר למזכיר הסניף של פועלי ציון ושמש בתפקיד זה עד עלייתו ארצה.
השתתף בהקמת בית הספר הכללי מיסות של "נאציאנאל ארבעטער פארבאנד", ושמש בו כמורה לעברית ויידיש.
כאשר דוד בן-גוריון (כעת ראש ממשלת ישראל) ויצחק בן צבי (חבר הכנסת) באו לאמריקה והקימו את "החלוץ", הוא היה מראשוני החברים, וחסך לו כסף להוצאות הנסיעה ארצה. בינתיים נתפרסמה הצהרת בלפור ובין חברי "פועלי ציון" באמריקה קמה תסיסה