ארבע-עשרה שנה אחרי מותו, בתרס"ד, עלה מקיוב אחיו ליובה מוגילוביץ, שברוסיה היה חבר ס.ר. וכאן נספח ל"פועלי ציון". עבד כפועל חקלאי ברחובות, פועל ביקב ושומר בכרמים בראשון לציון. עבד גם בבית-החרושת ליאון שטיין ביפו והשתתף בשביתה הראשונה שאורגנה שם. השתתף כנציג הפועלים הותיקים במסיבת י"ט תמוז תש"ג במקוה ישראל לזכר עלית בני ביל"ו, שאחיו ישראל עבד וסבל עמהם. שני בניו נספו במהומות 39- 1936 והוא ירד אחריהם ביגון שאולה ביום ג' אייר תש"ד.
אריה (אריק) בן-הלל (מנדל)
נולד בירושלים, כ"א ניסן תרפ"ה (15.4.1925), לאביו מרדכי (ממשפחת רבנים, יצא לאמריקה בגיל 13, שימש שם ברבנות וב-1918 עלה לארץ כמתנדב בגדוד העברי האמריקאי, נשאר בארץ והצטרף לקבוצת מרחביה וב-1924 התנחל כחבר המושב כפר מל"ל בשרון) ולאמו שפרה בת שלמה מיטלמן (שהיה מראשוני הפועלים, בני העליה השניה).
אחרי גמרו בהצטיינות את ביה"ס בכפר למד שנתיים בביה"ס המקצועי "מכס פיין" בתל-אביב. בעודו נער נתגלו כשרונותיו בהדרכה גופנית וחברתית ב"הנוער העובד" ואח"כ גם בהדרכה בנשק ב"המשמרת הצעירה", ובגלל נסיבות הזמן דחה לעתיד את שאיפתו לעבודה בחקלאות בדרכי הוריו והתמסר לשרות ההגנה.
ב-1942 התגייס לפלמ"ח ושרת בגליל העליון, כנרת, רמת יוחנן ועלה לדרגת מפקד כתה. חזר לכפרו ועסק באימון הנוער ובהכשרתו הצבאית מטעם ההגנה. הלהיב את חבריו-חניכיו במסירותו ונתחבב עליהם בשל יחסו החברי הלבבי, ללא הבלטת מעמדו כמפקד. בתקופה שההגנה עסקה במאבק נגד האנגלים ביצע הרבה משימות נועזות. התנדב יחידי, לפי צו-בקשה מלמעלה לבקש מתנדבים, לפוצץ את תחנת הראדאר שהקימו האנגלים ליד חוף הרצליה לבלוש אחרי אניות מעפילים. המגדל היה מוקף שבע גדרות-תיל ורק סיכוי אחד ממאה היה לצאת חי מפעולה זו, והוא ביצע אותה בהצלחה וחבריו רקדו משמחה בשובו אליהם בריא ושלם.
משפרצו המהומות אחרי החלטת החלוקה גויס לשרות מלא בפלמ"ח. השתתף בלווי שיירות לירושלים ובקרבות ליד חולדה ושער הגיא וכפר אוריה, וכן בפלוגת העונשין נגד הכפר יאזור אחרי רצח שבעת נה על הנשק ועל ה"סליקים", וגם עתה, בהגנה שהחלה להיות צבא, היה האחראי על הנשק. השתתף בלווי שיירות לגוש עציון, ובקרב בן 30 השעות ליד נבי דניאל עמד בגבורה מול אלפי פורעים צמאי-דם, נסך מאיתנות רוחו על חבריו, ועדי-ראיה מספרים שלעמידתו זו חלק ניכר בכוח העמידה של חבריו ובהצלתם מכליון. בשובו מנבי-דניאל נשלח למעלה החמשה והשתתף בבכיבוש הקסטל, ואחרי שהערבים חזרו וכבשוהו השתתף בכיבוש מחדש. באחת התנועות בקרב זה, כשהיה צורך בנסיגת מחלקה, נשאר הוא ועוד מפקד כתה לחפות על הנסוגים. המחלקה ניצלה והוא נפל שם ביום כ"ח אדר ב' תש"ח (8.4.48) ונקבר בקבר-האחים במעלה החמשה.
במכתביו לחבריו כתב: ...אין ברירה, מוכרחים לעמוד ויהי מה, אחרת יהיה גרוע יותר...
שמואל מרלין
נולד בקישינוב בשנת תר"ע (4.1.1910) לאביו אברהם (סוחר, תעשיין, בר-אוריין ועסקן צבורי) ולאמו מרים בת ברוך משה רבין. קיבל חינוך בגימנסיה העברית מטעם "אגודת ישראל" בקישינוב "מגן-דוד" שעמדה בפיקוחו הרוחני של הרב צירלסון . השכלה גבוהה קיבל בסורבונה בפריס (היסטוריה חדישה) ובבית הספר למדעים סוציליים בפריס.
פעולתו הצבורית-לאומית החלה עוד בימי הגימנסיה. חבריו לכתה היו: נתן אלתרמן, חיים ברמן (מנהל משרד החוץ) חיים בלצן (עתונאי). עם אלתרמן ערך יחד את כתבי העת לתלמידים: "אחדות", "נצנים". אחד ממייסדי "מכבי" כבסרביה וחבר המרכז. הצטרף לבתי"ר וארגן אותה ברחבי רומניה. בימי לימודיו בפריס התקרב מאד אל ז'אבוטינסקי והיה לאחד מעוזריו האינטימיים. השתתף בכל ועידות הצה"ר והצ"ח. נתמנה למזכיר ראשי של האכזקוטיבה העולמית של ברית הצה"ר ושמש בתפקיד זה בשנים 1938- 1933.
עם התחלת הפעילות של הארגון הצבאי הלאומי היה לעורך ראשי של העתון היומי באידיש "די טאט" (ורשה) שהיה בטאונו של הארגון הצבאי הלאומי. בעבודה זו בא בקשר עם ד"ר י. ה. ייבין שהיה הרוח החיה בעתון אף כי כל החומר שלו היה בא מרחוק, מארץ ישראל, ממצב ראשית ימי המחתרת העברית. היה למעריצו של המשורר א. צ. גרינברג השוהה באותה תקופה בורשה.