בות שוב היה מרצה על נושאים שונים במדעי היהדות. היתה לו ספריה עשירה מאד והרבה מספריו תרם לספריה המקומית ופתח בה מדור על שמו "לחקר היהדות וחכמת ישראל".
מאמריו הראשונים פורסמו ב"המליץ". אח"כ השתתף ב"הצפירה" בעריכת נחום סוקולוב. נוסף לזה השתתף במאספים רבים: "לוח אחיאסף", "השקפה" בעריכת אליעזר בן יהודה ו"רשומות" בעריכת ח. נ. ביאליק. כתב משא על ביאליק (הוצאת סלונים תרע"ה). בימי משפט בייליס כתב מאמר בעתון הרוסי בגרודנו. המאמר הכיל תשובה לפרופ' טרואיצקי. שהעיד במשפט על המונחים עכו"ם, גוי, כותי, הנזכרים בתלמוד. המאמר הועבר לידי הרב מזאה שריכז את כל עניני הפולמוס הדתי-מדעי שהתחולל במשפט.
בארץ ישראל השתתף עם דוד יודלביץ בעריכת ספר היובל של ראשון לציון. עזר בעריכת כמה ספרים למ. מאירוביץ וד. לובמן (בספרו של מנשה מאירוביץ - "מנחת ערב" צויין בשער: בעריכת ה.א. ינובסקי). בשנים 38- 1936 הוציא שני כרכים של זכרונות "לדורותי". הספר הופיע במספר אכסמפלרים מועט בגלל צניעותו של המחבר, אף על פי שנצבר בו חומר היסטורי רב ערך מימי התחלת הציונות בגרודנו וסביבותיה. בחלק השני נכנסו מאמרים מקדשים לעסקנים וסופרים רבים. בעיקר כתב אותו בשביל צאצאיו.
נפטר בראשון לציון, כ"ח בתשרי תש"ה (5.10.44).
צאצאיו: יוכבד אשת אהרן כהנובסקי, שולמית, שרה, ידידיה (מהנדס אזרחי), יעקב (רמת יוחנן), יהודה (פקיד).
עוזר דב ליפשיץ
נולד אי-שם ברוסיה ומלא וגדוש השכלה עברית ומשאת-נפש לאומית הצטרף בין הראשונים לתנועת ביל"ו.
עלה לארץ בתרמ"ג והתנסה עם חבריו בעבודה וביסורים במקוה ישראל ובחיי הדלות והקומונה שלהם בבית שבפרדס אנטון איוב.
באותה שנה נשלח לנהל כמזכיר את "הלשכה המדינית" של ביל"ו באיסטמבול. ועל מכתביו משם, שנכתבו בסגנון מקראי מליצי, חתם בתואר "המזכיר". וכשדרש הרי"מ פינס לחסל את הלשכה שם ולקבץ את כל החברים בארץ (ואם לאו לא יסכים להיות להם לנשיא), חזר ארצה עם ד''ר משה מינץ (ראה כרך שני, עמוד 719) ראש הלשכה ועם אחרוני החברים שהשתהו עוד שם בדרכם מרוסיה אל הארץ.
גם כאן פעל כמזכיר ביל"ו והשתתף באספות ובעריכת התקנות, וכשבאה הפקודה הטלגרפית מפאריס אל שמואל הירש מנהל מקוה ישראל (ראה כרך שני, עמוד 746), "לפטר מיד את האנארכיסטים" (כך נחשבו הבילויים בעיני השאננים בפאריס), וכמה מהחברים עזבו את הארץ מיואשים ושבורים ברוחם, נמנה הוא על הנשארים, המתאמצים להיאחז בארץ בצפרניהם השותתות דם. אחדים עלו ירושלימה ללמוד מלאכות ("שיבת החרש והמסגר" - בראשי-תיבות: שה"ו), ואחרים ציפו להתנחלותם על אדמת קטרה (גדרה). אך הוא, בהיותו חלש בגופו לא יכול להצטרף למיסדי מושבת הבילויים ועלה ירושלימה לנסות את מזלו בעבודת "איש הספר". כתב כמעט בקביעות בעתון "הצבי" של אליעזר בן-יהודה (ואולי אף קיבל כמה פרוטות בשכר-סופרים) וסבל מחסור. סוף סוף זכה להתקבל כמורה לעברית בביה"ס של "אליאנס" בשכר מזון בלבד והמנהל נסים בכר הבטיח לו, שבמשך הזמן יקבל גם משכורת. בינתים ביקש מחברי ביל"ו שעד לקבלת משכורת כל-שהיא תינתן לו מקופת החברה תמיכה חדשית בסך עשרה פרנקים והלואה חדפעמית ("עזר עתי" - כמו שכתב) בסך שלשה נפוליונים. אך במקורות לא נרשם אם קבל או לא. גם בשיעורים פרטיים השתכר סכומים קטנים (אחת מתלמידותיו היתה איטה בת הרי"מ פינס , אח"כ אשת פרופי דוד ילין) , והיה מבאי בית הרי"מ פינס והרבה לשוחח אתו בענינים ציבוריים, ספרותיים ומדעיים. אח"כ עבד זמן-מה כפקיד בבית-המסחר לעצים של הרצנשטיין את ליטוינסקי, ובט"ז מיון היה בין עשרה הראשונים שיסדו את לשכת "ירושלים" של "בני ברית", בירושלים.
בסוף נלאה מהמאבק הקשה על קיומו ויצא לאוסטרליה.
תאריכים ופרטים לתולדותיו - חסרים.
זוסיה מנדלבליט
נולד בניקולייב (רוסיה), כ"ו בכסלו תרנ"ב (1892) לאביו יהודה (סוחר). ולאמו רבקה לאה בת יוסף חנן קוליק. למד בחדר ובישיבה. גדל בבית סבו יוסף חנן, אשר רק בנות היו לו, על כן התמסר לחינוך נכדו. הסבא היה מחסידי הוסיאטין והיה לוקח את נכדו אל הרבי "להבחן". היתה לו קופת גמילות חסדים פרטית ועסק בצרכי צבור לשמם. כל חייו התכונן לעלות