את המחלוקת עד אין קץ, ובהיות לכל אחד משני הרבנים צד חזק בין הרבנים שעמדו בראש הסתדרות הקהלות האורתודוכסיות בהונגריה והמחלוקת המקומית בגאלאנטה עמדה להתלקח למחלוקת בהיקף ארצי ולחילול השם, נמצא פתרון ללא תקדים. החוק ההונגרי הכיר בשלש "דתות" יהודיות: אורתודוכסית, ניאולוגית וסטאסוס-קוו, ובכל יחידת-ישוב יכלו היהודים להתפלל לשלש קהלות לפי ההבדלים העיקרוניים הנ"ל, אבל לדת אחת יכלה להיות רק קהלה חוקית מאורגנת אחת בגל שטח העיר או האזור. והנה במקרה הזה נעשתה השתדלות חזקה מאד על-ידי כל ראשי העדה היהודית האורתודוכסית בהונגריה אצל ראש הממשלה ומיניסטר הדתות ונשיאות בתי המחוקקים וכו', והאדונים רמי-המעלה הואילו ברוב חסדם להרשות ליהודים החרדים בגאלאנטה לקיים בעיר זו שתי קהלות אורתודוכסיות מקבילות: קהלת דושינסקי וקהלת זיידל , ומאז התקיימו שתי הקהלות זו בצד זו בלי כל חיכוכים, ובני כל קהלה החזיקו את הישיבות של רבותיהם.
בשנות רבנותו בגאלאנטה ומתרפ''א ואילך בחוסט (רוסיה הקרפטית) הקדיש את רוב זמנו וכוחו לניהול הישיבה, שמספר תלמידיה עלה בקביעות למאות, ורוב שעות היום היה יושב ומרצה לתלמידיו, מדריך ובוחן אותם, וחלק קטן מזמנו נשאר לו בשביל עניני הקהלה ושיפוט בדין-תורה, כי הרבצת תורה לרבים היתה תשוקתו העיקרית בחייו.
לפי צוואתו של הרב יוסף חיים זוננפלד הוזמן לרשת את כסאו ברב ראשי של "העדה החרדית" (כך קראו לעצמם אותם החוגים המצומצמים, בעיקר מאנשי "אגודת ישראל", שסירבו להצטרף לישוב המאורגן ול"כנסת ישראל" ובתמיכת השלטון הבריטי ניתן להם מעמד חוקי של עדה מיוחדת) בירושלים ובבל הארץ, ואחרי ביקורו בארץ בשנת תרצ"ב עלה בתרצ"ג להשתקע בקביעות, הביא אתו את ספריתו התורנית הגדולה ומספר קטן של בחירי תלמידיו, וגם בירושלים המשיך לנהל ישיבה, אם כי לא באותם ממדים כבירים כמו בגולה, כי כאן כבר נמצאו ישיבות ותיקות ומבוססות.
בתוקף משרתו היה חבר "מועצת גדולי התורה" של "אגודת ישראל" העולמית ונשיא המועצה בארץ, אך איש-פוליטיקה לא היה מימיו. בירושלים היה משרתו פוליטית בעיקרה, כסמל לעצמאות העדה ולהתבדלותה מהישוב המאורגן, אולם מאחר שהגיע לבאן לעת זקנה לא יכול עוד להעביר את מרכז הכובד של פעילותו מלימוד תורה לעסקנות פוליטית. אמנם מפעם לפעם צירף את חתימתו על כרוזים ואיסורים וחרמות וכו' ממעל לחתימות של רבני עדתו הלוחמים, ואף בהופעות הרשמיות בפני ועדות החקירה בעניני עתיד הארץ, ובאחרונה בפני הרוזן ברנאדוט, יצג את עמדת עדתו לא למסור את השלטון בארץ ל"ציונים" ולהטיל משטר בינלאומי על ירושלים. אך מאידך לא הרחיק לכת עד כדי שנאת-ישראל עוורת. לועדת החקירה הבינלאומית השיב, שגם ליהודי בלתי-דתית הזכות להתישב בארץ, וכשביקר אצל הד"ר דב יוסף בתקופת כהונתו כמושל צבאי ישראלי בירושלים בירך "שהחיינו".
בתקופת המצור סבל עם כל תושבי ירושלים. אח"כ ירד אל השפלה להתרפא ולהבריא, אך מחלתו גברה והלכה. יומים לפני יום כפור תש"ט חזר לירושלים ונכנס לבית-החולים "שערי צדק", שם צם ביום כפור והתפלל בצבור, ובערב סוכות, י"ד תשרי תש"ט (17.10.48) נפטר ונקבר זמנית בגן בית-החולים.
את מקומו בראש הישיבה "בית יוסף צבי" (על שמו) ירש בנו יחידו הרב ישראל משה (נולד מאשתו השניה בתרפ"ב).
השאיר אחריו בכתב-יד שו"ת וחידושים על הש"ס.
יעקב פריימן
נולד בוארשה, פולין, בשנת תרל"ו (1876), לאביו אהרן מרדכי (ממיסדי ראשון לציון; ראה כרך ג', עמוד 1435) ולאמו מרים לבית אנגלשר. בתרמ"ב עלה לארץ עם בל בית אביו והיה מראשוני התלמידים בבית-הספר של המושבה ראשון לציון. אחרי גמרו את ביה"ס עבד במשק הוריו עד שגדל ואח"כ התנחל והיה לכורם.
נשא לאשה את שרה (סוניה) בת יוסף יורובסקי (חבר ועד חלוצי יסוד המעלה, שיסד את ראשון לציון).
השתלם באופן פרטי במדידת קרקע להלכה ולמעשה. מדד את כל אדמת המושבה והציב גבולות כל חלקה ונחלה ובמשך שנים רבות ניהל את ספרי האחוזה של ועד המושבה (בתקופת השלטון הטורקי היתה חשיבות לאומית וישובית חיונית לניהול ספרי-אחוזה עצמאים, בלי תלות בספרי-האחוזה הממשלתיים ובלי ידיעת השלטונות, שכן רק בדרך זו נתאפשר גם ליהודים נתיני-חוץ לרכוש קרקעות בארץ וליהנות מזכות הבעלות עליהם למרות האיסור החוקי), והמשיך בכך גם בשנים הראשונות של השלטון המנדטורי הבריטי