מסתבר, שמרוסיה יצא בקבוצה הראשונה של הבילויים, מחברי האגודה בניקולאייב, שהגיעו עד איסטמבול ושם נתעכבו לנהל מו"מ עם איזה בעל השפעה בשלטון הטורקי בדבר. קבלת אדמה ממשלתית ועזרת השלטון להתישבות בארץ-ישראל, כדי לפתח אותה "לטובת הממלכה העותומנית", וכסי הנראה הוצעו להם קרקעות במחוזות שוממים אחרים של הממלכה - רק לא בארץ-ישראל, שעיני כל העמים נשואות וידי כל העמים שלוחות אליה...
במכתב ההיסטורי מיום י' תמוז תרמ"ב - שנשלח מאת הלשכה המרכזית של ביל"ו, אשר היתה אז באיסטמבול, בחתימת ה"צירים" מ. מינץ, י. בדאווין, מ. צרנין, י. ברליאבסקי, י. בלקינד ומ. סנדומירסקי מסופר על ההחלטה לעלות לארץ-ישראל, ויהי מה! כדי להוכיח שאינם נרתעים מכל מכשול ושהאיסור שהטיל השלטון על עלית יהודי רוסיה לארץ אין בכוחו לעכבם, וכן משום שאם יוסיפו לשבת כאן בחיבוקידים "לא ירבו הימים ויאבד כל האמון מצד העם אלינו... לפיכך החלטנו להלחם עד טפת האפשרות האחרונה, ולא לשים לב לשום הבטחות בסוריה ובמסופוטמיה ולעלות רק לארץ-ישראל, ולמהר ולעלות שמה---" ואכן לא היתה זאת החלטה ריקה, כי במכתב שלאחר יומיים מסופר שהקבוצה הראשונה כבר הפליגה ובה נוסעים מחברי האגודה מניקולאייב בנימין פוכס, בדוכוביץ, דבורה (דריה) סירוט וקושנירוב. מכאן נודע לנו, שהיה קיים חבר בילו בשם זה, ושהוא הגיע לארץ בין הראשונים ביום י"ט תמוז תרמ"ב.
מאז אין שום זכר לשמו. מסתבר, שהוא התענה בכל אשר התענו יתר החברים: במקוה ישראל, בפרדס אנטון איוב, ובגירוש ממקוה ישראל שהנחית מהלומה קטלנית על התנועה, המיט יאוש על רוב חבריה ורבים מהם אף עזבו את הארץ.
אולם גם בין היוצאים לא נזכר שמו.
בכל זאת מסתבר, שחזר לרוסיה - ומאז לא נודעו עקבותיו.
יעקב ברליאנסקי
"הסופות בנגב" (הפוגרומים בדרום רוסיה) איכזבו אותו מחזון גאולת יהודי רוסיה. הצטרף לתנועת ביל"ו בין הראשונים, הפסיק את לימודיו במכון לרופאים וטרינריים והפליג מאודיסה באניה הרוסית "לאזארוב" בקבוצה הראשונה של הבילויים, ביום א' תמוז תרמ"ב. באיסטמבול נבחר לועד ה"צירים" של ביל"ו, יחד עם משה מינץ, יוסף ברווין, יהודה סנדומירסקי, מ. צרנין וישראל בלקניד , והיה אחד משני "החברים הצירים", שהפליגו מאיסטמבול באניה הרומנית "טטיס" בי"א תמוז והגיעו ליפו בי"ט תמוז תרמ"ב 18823).
נתנסה בכל יסורי העבודה הקשה והדיכוי וההשפלה במקוה ישראל ובחיי המצוקה והמחסור בקומונה שלהם בבית שבפרדס אנטון איוב. עבר עם כמה חברים לזמן קצר לעבודה בראשון לציון, ואחרי עלותם ירושלימה בחוה"מ פסח תרמ"ג ובחרם בהרי''מ פינס לנשיא הבילויים ופגישתם עם חכמי ירושלים ועסקניה, המבינים לשאיפותיהם, חזרו להתענות במקוה ישראל, מתוך תקוה לימים טובים יותר אשר יבואו. השתתף בכל ישיבות ביל"ו ובעריכת התקנות, ואחרי שהתקנות נשלחו ל"דורש טובתם" לפאריס לשם אישור ובמקום האישור באה למנהל מקוה ישראל הפקודה "לפטר את האנרכיסטים", נשאר להם רק הסיכוי להיות נעים ונדים ומנודים בארץ.
שבור ברוחו ומאוכזב עזב את הארץ ב-21.3.1884 יחד עם אפשטיין, ברוכוביץ, מינץ, ספקטור ודבורה סירוט , - חזר לרוסיה וללימודיו במכון לרופאים וטרינריים, גמר והוסמך. נשא לאשה את דבורה (דריה) סירוט - (ראה את הערך שלה בכרך זה) ושניהם החליטו לחזור ארצה, כדי שהוא יהיה הרופא הוטרינרי הראשון בארץ. בינתים - עד שהבילויים יוכלו שוב להרים ראש - נסע עם אשתו לאלג'יר, עבד שם במקצועו והתכונן לחסוך כסף לצרכי העליה. אך המחלות והמות פקדו שם תחילה את דבורה ואח"כ גם אותו והוא נפטר באלג'יר ביום כ' אלול תרמ"ו.
אריה כץ
נולד בטארנוב (גליציה המערבית), כ"ח תמוז תרס"ג (23.9.1903), לאביו אברהם. בגיל שלוש עבר עם הוריו לוינה, שם קיבל חינוך יהודי וכללי, עסק בענפי ספורט שונים, וביחוד בשחיה, והיה חבר מחלקת השהיה של "הכח" וינה.
עלה לאת ב-1925. עבד בתל-אביב בתיקון מכוניות והצטרף למחלקת השחיה של "מכבי" והיה חבר קבוצתה הנבחרת, ובשנות 1927/28 הופיע בשם מכבי