שים והבריטים שידלוהו שאצ"ל ישתף פעולה עמהם נגד ה "הגנה" אויבתו, וכשהודיע על סירובו לעזור לזרים נגד כח עברי ניסו לשכנעו, שבמאה אלף חיילים ידכאו כל נסיון לפרוק את העול הבריטי. בינתים מצא דרך להעביר לבגין ידיעות על מזימות הבריטים נגד הכוחות היהודיים להפעילם זה נגד זה במלחמת אחים ואף להכין מבפנים ומבחוץ את הדרך לבריחתו. אך התכנית נתגלתה יומים לפני מועד ביצועה, ואז הוטס ב-17.5.45 למחנה הגולים העבריים שבסודאן.
שלש שנים היה במעצר בריטי באפריקה, בשמירה מעולה על כל העצורים (כיאות לגבי "טרוריסטים מסוכנים") וביחוד עליו. אך הוא לא השלים עם הישיבה הבטלה ובמשך זמן זה ברח כמה פעמים עם חברים מעטים או מרובים מאנשי אצ"ל ולח"י נתפס והוחזר, עד שבסוף הצליח לא להתפס עוד.
ב-20.9.45 ברח והצליח להגיע ללב סודאן, ושם נתפס והוחזר.
ב-29.6.46 הוא יום "השבת השחורה" בארץ, שהנחיתה מהלומה לתנועת המרי והמאבק של ה"הגנה", ברח עם 54 עצורים ואחרי שנתפס עם מקצתם ליד גבול חבש הוחזרו למבצר באסמרה והוחזק בצינוק (זינזנה).
כשנגמרה חפירת המנהרה לבריחתם במבצר בלדיזרע הועברו אל המחנה של יתר העצורים והמנהרה נתגלתה לבריטים.
שוב נשלח אל המבצר וברח, ונתפס כשעמד להפליג בספינת-דיג איטלקית כנזיר פרנציסקני עולה-רגל לארץ הקודש.
ב-14.1.47 ברח עם אחדים מראשי אצ"ל ולח"י והסתתרו זמן-מה עם אותם העצורים שמאז בריחתם בסוף יוני הסתתרו בעיר ולא חזרו ולא הוחזרו אל המעצר. למרות ההשגחה והשמירה המעולה ולמרות הפרסים שהובטחו בעדם הגיעו במרס 1947 בתוך טנק בנזין לאדיס אביבה בירת חבש ועמדו לעשות את ענינם לתסבוכת דיפלומטית בין בריטניה לרוסיה. הבריטים לחצו על ממשלת חבש והבטיחו תיקון הגבול לטובתה מאדמת אריתריאה באזור אוגדן, וזו נענתה לשידולים והסגירתם בגבול אריתריאה בידי הבריטים. בשמירה מעולה שאין דוגמתה הוחזרו לאסמרה ומשם הוטסו ב-20.8.47 אל מחנה גילגיל אשר בקניה "שממנו אי אפשר לברוח" - כפי שהאמינו אז הבריטים ואשר על כן הועברו שמה קודם לכן כל העצורים.
אולם גם מקניה אפשר היה לברוח. ב-29.3.48, כאשר בארצנו כבר סערה המלחמה עם כנופיות מקומיות וזרות במלוא תקפה, נמלט מרידור עם חברים אחדים ממחנה גילגיל ואחרי שבוע - ב-4 באפריל - הגיעו לפאריס. ואחרי עוד שבוע - ב-13 באפריל - נודע סוף-סוף לבריטים שומרי המחנה, שאותם הטרוריסטים המסוכנים נעלמו באורח פלא. החידה נשארה ללא פתרונים, ואחרי החזרת כל הגולים ב-5 ביולי למדינת ישראל נעצר סגן מפקד המחנה כחשוד בעזרה לבריחה תמורת שוחד. רק בדצמבר 1949, כשפורסם בהוצאת "אחיאסף" ספרו של מרידור "ארוכה הדרך לחירות". בו מסופרת כל פרשת הרפתקאותיו במחתרת ובגולה ובבריחות וכו' (נמסר לפרסום גם בתרגומים לאנגלית ולשפות אחרות), נודע לשלטונות הבריטיים שאותו קצין הוא חף מפשע, שכן מצאו לוחמי החרות את הדרך לשחרורם מבלי להכשיל קצין בריטי הגון בעוון בגידה ומקח-שוחד...
בפאריס קיבל מרידור את הפיקוד על אצ"ל בגולה וארגן בריגאדה מאומנת ומצוידת, שלפי התכנית נועדה לנחות בחוף ארצנו ביום 15 במאי 1948, אם אמנם יתנהלו הענינים לפי לוח הזמנים בשטח הבינלאומי (קץ המנדט הבריטי) ומנהיגי הישוב והסוכנות יקימו ממשלה זמנית למדינה עברית עצמאית: אך למעשה לא היה אפשר לגמור את הציוד וההכנות עד אמצע יולי.
ביום הראשון לעצמאות מדינת ישראל ופלישת הצבאות הסדירים של מדינות ערב הגיע מרידור ארצה להתיעצות עם מנחם בגין, המפקד הראשי של אצ"ל בארץ. לדרישת בגין נשאר בארץ לפקד על גדודי אצ"ל ולארגן את כניסתם לצבא המדינה. אולם השעה היתה דוחקת מאד. המצב בחזיתות דרש באופן דחוף תוספת של כוחות אדם וציוד. לא היתה שהות להעביר את אנשי אצ"ל דרך תהליך הגיוס והקלט והיה צורך "להשאיל" פלוגות שלמות לחטיבות שונות של ה"הגנה", שהפכה בינתים לצבא גלוי ורשמי של המדינה בכינוי "צבא ההגנה לישראל", ולשלחן לגזרות קשות ומסוכנות בחזיתות. הדבר נעשה מתוך קשרי הבנה הדדית בין מטה הצבא ובין מפקדת אצ"ל, אף במקרים שהעברת כוחות אצ"ל למקומות אחרים סיכנה את עמדת אנשי אצ"ל במקומות שהיו קשורים בפעולות שבהם מקודם. תוך המגע עם מפקדי צבא ההגנה נזדמן לו במקרים מסוימים להשתתף בהתיעצויות עמהם ולחוות דעה בבעיות טקטיות ואסטרטגיות.
בגלל המצב הקשה בחזיתות ובציוד ובזיון של צבא ההגנה ראתה הנהגת אצ"ל הכרח להחיש את בוא האניה "אלטלנה", שהביא את הציוד והנשק והתחמושת, שחסרונם היה מורגש מאד, וגם תגבורת בכח אדם.
המו"מ בין נציגי הצבא ומשרד הבטחון ובין ראשי אצ"ל בדבר קבלת הנשק והציוד התנהל בצורה נורמלית. מפקד האצ"ל סירב לשוחח על תמורה כספית מקופת המדינה בעד הציוד, באשר הוא רכוש העם. גם בדבר פריקת המטען וקבלתו כאילו הושג הסכם. אך בעת שהאניה הגיעה נשארו עוד כמה שאלות בלתי-מבוררות. וכך הצליח מעשה שטן, בנסיבות שבירורן הוטל על משפט ההיסטוריה, להפוך את קבלתה של עזרת אחים למלחמת-אחים, שבתוצאתה נהרגו 17 איש של אצ"ל ו-2 מאנשי צבא ההגנה בחופי כפרויתקין ותל-אביב והאניה ו-70% של הציוד נחרבו, ומרידור, שחתם על הסכם "כניעה" עם מפקד החטיבה של צבא ההגנה, שלפיו יימסר כל הנשק וישוחררו כל האנשים שבאו מתוך רצון טוב ונכונות להקרבה לעזרת המולדת, נאסר מיד אחרי מילוי תנאי ההסכם