2000 רובל ב-12 אחוז, לשלם בשלשה שיעורים במשך שנה אחת. ונוסף לכך הציע הציר פריץ שהחבורה תלוה ממקור אחר עוד 1600 רובל ולרכוש בסכום הכולל 500 דונם קרקע בראשון לציון ולהתחיל בעבוד, ואז יהיה להם פתחון-פה לבוא בדרישות לעזרה אל חובבי ציון ואל העולם היהודי בכלל, כדי לסדר להם משק, כי רק דרישה המסתמכת על התחלה ממשית זכאית לצפות לאוזן קשבת אצל הזולת. אולם בעוד החברים מעיינים בהצעה חזר בו הבנקאי מהבטחתו.
כשבא קארל נטר למקוה ישראל ביום 30.8.1882, קוו הבילויים, שיהודי טוב זה, המסור בלב ונפש להחיאת שממות הארץ ושממות העם יחד, יהיה להם לעזר אם יפנו אליו. פריץ צינן את התקוות באמרו, שנציג כי"ח אינו יכול לסור מהדרך של ראשי החברה, המתנגדים להתישבות. אף-על-פי-כן החליטה החבורה לשלוח את ישראל בלקינד ואת פריץ בתור משלחת אל נטר , ומחשש שמא ידברו ברוחם הם, ברוח של חוסר אמון מראש, הוחלט לצרף עוד אחד למשלחת, שישגיח על לשונם, ודבר זה הרגיזם כמעט עד לידי התפטרות מהשליחות.
אולם פריץ לא הגיע אל פני נטר , כי ממחרת נודע, כי החברים שמשון בלקינד ואחותו פאני הגיעו באניה ולא הורשו לרדת לחוף יפו, ואז נשלח פריץ לנסוע עמהם באניה עד פורט סעיד ולסדר משם את בואם בדרך היבשה. כשחזר כבר היה נטר חולה.
אז כבר תלה פריץ (למפרע), תקוות בנטר ואת מותו ראה כסיבה ליאוש, ובין הנואשים שעזבו את החבורה ביום 25.9.1882 (כשבוע ימים לפני מות נטר) ואח"כ את הארץ, היה גם הוא. נמנה על השלשה שעלו באותו יום לירושלים, ומאז נעלם ועקבותיו לא נודעו.
גאולה כהן-הנגבי
נולדה בתל-אביב, י' בטבת תרפ"ו (27.12.25) לאביה יוסף (ראה בכרך זה את הערך שלו) ולאמה מרים בת בנימין ליבחר. למדה בבית ספר עממי "בלפור" ובסמינר למורים וגננות ע"ש לוינסקי.
בשנת 1942 הצטרפה לאצ"ל, אך בגלל אי-פעילותו של אירגון זה באותן השנים וקריאתו לגיוס לצבא הבריטי, עברה כעבור שנה ללח"י (1943). עבדה בכל עבודות המחתרת ועם הקמת תחנת השדור החשאית נמצאה כמתאימה ביותר מפאת קולה והבנתה, להיות קריינית. ואכן קסם קולה לרבים וסמל להם את עומק המחתרת. בינתים המשיכה ללמוד בסמינר, אך חדשים מספר לפני בחינות הגמר (1945) הודיעו לה פתאום שנתקבלה הוראה ממחלקת החנוך לא לתת לה לגשת לבחינות האחרונות ועליה לעזוב מיד את המוסד בהתאם להחלטת המוסדות הישוביים ביחס ל"פורשים" והוצאתם מבתי הספר ומקומות העבודה. ימים מספר אחרי כן הופיעה ב"אשנב" השערה שגאולה כהן משתייכת ל"אירגון פורש". שבוע לאחר מכן ערכה המשטרה הבריטית בקור בבית הוריה אך לא מצאה אותה עוד.
מאז היא חיה במחתרת.
ביום 17.2.1946 הוקף מקום השידור על ידי המשטרה והצבא הבריטי, אשר הגיעו למקום הודות להלשנה של יהודי, אשר עקב זמן רב אחרי אנשי לח"י שהיו ידועים לו.
באמצע השידור הודיעו לה על התקרבות המשטרה. עוד הספיקה לאמר לתוך המיקרופון "מה קרה" והשידור הופסק. ניסתה להמלט לתוך דירה של שכנים, אך שם זיהו אותה הבלשים ואסרוה. הובאה ליפו, נחקרה קצרות ולאחר שלא הצליחו לשדל אותה שתגלה סודות המחתרת הועברה לבית הסוהר לנשים בבית לחם. שם ישבה בראשונה במחלקת ה"עצורות". כעבור חודש עשתה נסיון ראשון לברוח.
הצליחה להשאר בחצר, בחדר נפט, בגנבה גם לאחר שנסגרו כל הדלתות מאחורי העצורות. שעת חילופי המשמרות על הגג נראתה לה מתאימה לעבור את הגדר מבלי לעורר תשומת לב. ואכן בדיוק כשהחלו החילופים, טפסה על עץ, ממנו עלתה על חומה, עברה אותה ועוד היה עליה לעבור גדר תיל. אך ברגע שכבר הוציאה את רגלה השניה החוצה, הרגישו בה השומרים על הגג והחלו לצעוק ולאיים. היא לא נעצרה והחלה לרוץ לכיוון תלפיות. החלו היריות אחריה ורדיפה משלשה צדדים. כבר הגיעה למעלה ההר שמעבר לכביש הראשי של בית לחם כשנתקרבו אליה השוטרים וירו ממרחק קצר מאד. אז נעצרה, כשהיא פצועה, נתפשה והושמה בצינוק בית הכלא.
כעבור חדשים מספר נערך משפט שלה בפני בית הדין הצבאי בירושלים וכדרך אנשי לח"י הופיעה בלי עורך דין, מסרה הצהרה שאין היא מכירה בזכות הבריטים לשפוט אותה, כי אין היא מכירה בחוקיות שלטונם בארץ. נידונה לתשע שנות מאסר (שבע על נשיאת נשק, שנמצא בחדר השידור ושתיים על קריינות). קבלה יחס מיוחד.
כעבור שנה של כליאה חלתה בדלקת ריאות, הועברה לבית החולים הממשלתי שבמגרש הרוסים בירוש