צאצאיו: לוי (חבר קבוץ אפיקים, מהנדס, מוסיקאי פסנתרן, מנצח על תזמורת סימפונית בעמק הירדן, מארגן ומנצח על מקהלות), שרה אשת שמואל סקונדא (ריגה), רחל אשת יהושע ברחיה (תל-אביב), דניאל (יוהניסבורג).
הרב ד"ר בנימין מנשה לוין
נולד י"ז באייר תרל"ט (1879) ב"אחוזת ר' מאיר", אחוזת אביו על יד העיירה הורודיץ (פלך מוהילב, רוסיה הלבנה), לאביו מאיר (תעשיין ובעל קרקעות, מחסידי ליובביץ).
נתייתם מאביו בהיותו בן חמש ולוקח לבית אחיו הגדול שמעון יוסף . אחיו זה היה איש תורה גדול ויותר מזה נתפרסם בדרכי הטוהר שלו. שותק היה כל ימות החול ובשבת היה מדבר רק ב"לשון קודש". הוא הדריך ראשון את בנימין מנשה בתורה ובמעשים טובים. היה מעיר אותו באישון לילה, מעמיס על כתפיו עצים ומוביל אותו לבתי אנשים עניים לחלקם. בהיותו בבית אחיו זה. למד בחדר. אך גם אחיו לא האריך ימים ומת בהיות בנימין מנשה בן י"א. אז החלה פרשת נדודיו בישיבות. מישיבת ז'לובין לרוגצ'וב, מרוגצ'וב לבוברויסק. שם התקרב לרב הנודע, ר' רפאל שפירא . עבר לטלז ושהה בה ארבע שנים. כאן שמע תורה מפי הרב אליעזר גורדון , רב העיר וראש הישיבה.
הגיעה שעתו להתייצב לצבא הצאר. גוייס ושרת חצי שנה.
חזר לבוברויסק ובמשך שנה וחצי למד בבית מדרשו של הרב, החוקר והסופר שמואל אלכסנדרוב . כאן סטה לראשונה מלימודים תלמודיים מוגבלים והציץ בהיכל המחקר: "הכוזרי", "חובת הלבבות", "העיקרים", ספרי אברבנאל. זה לא מנע ממנו לעבור שוב ושוב על הש"ס כולו. אבל גם שמש לו מעבר לספרות ההשכלה. נזדמנו לידיו ספרי ההיסטוריה של גרץ ויעבץ. כבר מימי שרותו בצבא נחלש גופו הבריא. עתה עוד הוסיפה התורה ששקד עליה כל כך, להתיש את כוחותיו. לפי עצת רופאים, יצא לדובלין ע"י ריגה, על חוף הים הבלטי. שם נפגש פגישה גורלית לחייו, עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק (רבה הראשי של ארץ ישראל אחר כך). הרב קוק היה אז רב בבוסק ואף הוא נזדמן בדובלין לשם הבראה. לפי בקשתו החל בנימין משה ללמד את בנו צבי יהודה (ראה כרך ראשון, עמוד 224) שהיה אז בן עשר. מתוך כך נתקרבו לאהבה איש את רעהו ולא הרפה עוד ממנו הרב קוק, עד שנתרצה לבוא עמו לבוסק, וימשיך שם ללמד את צבי יהודה תורה.
לפי הסכמתו של הרב קוק, החל גם לעסוק בלימודי חול. למרות דבוקותו הרבה ברב, היה ממסייעיו הראשיים לצאתו לארץ ישראל, כשהגיע ההזמנה לכסא הרבנות ביפו בשביל הרב קוק. חשובי העיר בוסק לא רצו להסכים שרבם יעזבם. אך בנימין מנשה הלך מאיש לאיש ושכנע אותו שמצות העלית לארץ עולה על עניניה של קהלה אחת בגולה.
בשנת תרס"ד עבר לריגה והחל להתכונן לבחינות גימנסיה, אך גם אז לא הניח תורת חז"ל מידיו. בא במגע מכתבים עם החכם זאב יעבץ ששהה אז בוילנה בענייני "המזרחי". בהשפעתו פרסם מאמרים ראשונים בעתון "המזרחי". אך השפעה זו עוד גברה כאשר הוצע לשניהם לבוא לברלין ולערוך את "קורפוס תנאיתיקום", שצריך היה לכלול את סידורם של כל הברייתות (הקדמוניות, הדרשניות, הפרשניות והמקשניות מסוג "ורמינהו"). עבודה זו אמנם לא יצאה לפועל, אבל במשך מספר החדשים של ההכנה לכך, הספיק בנימין מנשה לקבל מזאב יעבץ יסודות לעבודה מדעית ראוייה לשמה.
לפי עצתו של זאב יעבץ , שמע במשך שנה הרצאות בבית המדרש לרבנות של הילדסהיימר. לזמן מה יצא לעיירה ליבק (גרמניה) ושימש שם כמורה לבניו של הרב קרליבך (אחד הבנים הוא העתונאי הנודע ד"ר עזריאל קרליבך ). מפי בנים אלה קיבל הוא עזרה בהכנותיו לבחינות הגימנסיה. לאחר שהצליח בבחינות אלה נתקבל לאוניברסיטה ברן (תרס"ז).
למד מדעי התנ"ך והמסורה ופרסם את מחקריו הראשונים.
היה גם פעיל בחיי הסטודנטים ואירגן את האגודה "תחכמוני", אשר רבים מחכמי ישראל נמנים על חבריה. בשם זה הופיע גם מאסף מדעי-ספרותי בעריכתו (הכרך הראשון בשנת תר"ע נדפס בירושלים). בין הסטודנטים היה גם שמואל הלוי בנו של החכם החוקר יצחק איזיק הלוי בעל "דורות הראשונים", ספר היסטוריה עברית מבחינה דתית-קיצונית, אשר לפיו אפילו זאב יעבץ היה חילוני מדי. בימי החופש היה נוסע עם שמואל הלוי לפרנקפורט-דמיין להסתופף בבית יצחק אייזיק הלוי. בהשפעתו קיבל על עצמו לערוך הוצאה חדשה של אגרת ר' שרירא גאון . הוא השקיע עבודה עצומה באוסף כתבי היד השונים והוציא לאור הוצאה מדעית של האגרת שעד היום היא המשובחת