פרופ' מרטין (מרדכי זאב) בובר
נולד בוינה, כ"ח בשבט תרל"ח (8.2.1878), חונך בבית סבו שלמה בובר מלבוב (נולד 1827 ונפטר 1906. הוציא בהוצאה מדעית כמה ספרים קדומים : "פסיקתא", "תנחומא", "שבלי הלקט" ועוד. סופר וחוקר מדרשים מפורסם).
אח"כ למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטאות וינה, ברלין, לייפציג, ציריך. בשנת 1900 הוסמך בתואר ד"ר לפילוסופיה.
לציונות הצטרף עוד בשנת 1898 ונמנה עם הסיעה הדימוקרטית שעמדה באופוזיציה נגד הקו המדיני של הרצל . לסיעה זו השתייך גם ווייצמן . אך בובר הוסיף עליה את הקו התרבותי-מוסרי. בימי הקונגרס החמישי (1901) עמד בראש הפיקציה הדימוקרטית. שמש כעורך העתון הציוני המרכזי "די וועלט" ("העולם").
יחד עם ברתולד פייבל יסד את "הוצאת הספרים היהודית" (אידישער פערלאג) בברלין.
בשנת 1902 פרסם יחד עם פייבל ווייצמן את החוברת "על האוניברסיטה העברית" שבה הותוותה התכנית הראשונה למפעל תרבות זה.
החל מ-1903 מתמסר למחקר החסידות ומגלה אותה בשביל יהדות המערב ובשביל גויי המערב כאחד. ספריו הראשונים בשדה זה שנתפרסמו גרמנית: "ספורי ר' נחמן מברסלב", "האגדה של בעל שם טוב" עשו רושם כביר.
בשנת 1913 הופיע ספרו "דניאל" שהוא תמצית תפיסתו המוסרית-פילוסופית של הציונות. תפיסה זו השתלטה על המנהיגות הציונות במערב אירופה (פרט לד"ר מכס נורדוי, מתנגדו החריף). לאחר מלחמת העולם הראשונה היה זה הקו הרשמי של הסתדרות ציוני גרמניה שנתפרסמה על שם רחוב משרדיה בשם "מיינקה שטרסה". העתון המרכזי היה "יודישה רונדשוי" שנעשה לשופר הציונות הרוחנית לפי תפיסתו של בובר. בשנת 1927-1926 הוציא יחד עם עורך קתולי ועורך פרוטסטנטי את הרבעון "הבריאה".
בשנת 1926 התחיל בעבודת התרגום של התנ"ך לגרמנית יחד עם פרנץ רוזנצווייג. תרגום זה נחשב למעשה אמנות בגלל לבושו הגרמני המקורי המשווה לתרגום אופי של פירוש פילוסופי-מיסטי חדש.
משנת 1923 עד שנת 1933 שמש במרצה לדת למוסד יהודי ואח"כ בפרופ' למדע הדת באוניברסיטה בפרנקפורט דמיין. רבים היו תלמידיו ומעריציו מביו הסטודנטים הנוצריים.
בשנת 1933 היה מנהל "בית המדרש" היהודי בפרנקפורט דמיין, ובימי שלטון היטלר בשנים הראשונות הדריך את יהודי גרמניה ברוח נאמנות לתרבות ישראל.
עלה ארצה בשנת 1937 והיה לפרופיסור לסוציולוגיה של התרבות באוניברסיטה העברית.
בעבר היה ב"הפועל הצעיר", אח"כ חבר "התאחדות", אך תמיד הלך בשביל הרוחני המיוחד לו. ביחוד תבע קו אחר במדיניות הערבית. דרש הבנה עם הערבים.
היה קרוב בדעותיו לד"ר י. ל. מגנס והצטרף ל"ברית שלום", אח"כ "איחוד". התנגד בכל תוקף להכנסת ערכים צבאיים לחינוך הנוער הציוני.
בכינוסי הסופרים העברים יצא חצץ נגד הגיוס ותבע לעומת זאת מלחמה תקיפה נגד ההשחתה המוסרית שבחיי החברה והמשפחה בערי הארץ.
בשנת 1947 יצא למסע הרצאות באירופה. הרצה באוניברסיטאות: באנגליה, בצרפת, שווייץ, שבדיה, דניה, בלגיה, הולנד.
ספריו המפורסמים ביותר הם: "מלכות אלוהים" (גרמנית) המכיל הסברה רחבה לרעיון המשיחיות והתיאוקרטיה ביהדות (הוצאת סולניי, לייפציג 1937); "שלשה נאומים על היהדות": "אני ואתה". על החסידות נתפרסמו "המגיד הגדול" "האור הגנוז" (שני כרכים, עברית, הוצאת שוקן, תש"ח); "משה": "תורת הנביאים": "נתיבות באוטופיה".
ב-1949 הציע אותו הסופר הגרמני הרמן הסה כמועמד לקבלת פרם נובל.
בשבט תש"ח נחוג יובלו השבעים ובכל העתונות נתפרסמו הערכות עליו.
צבי יהודה (זלצמן)
נולד באומן (אוקראינה), בשנת תרמ"ז (15.8.1887), לאביו יצחק אייזיק (סוחר, בר-אוריין), ולאמו זלדה בת נחום ורניק. למד בבית ספר עממי, אח"כ כאכסטרן עד גיל י"ז.
בפעילות ציונית החל עוד בגיל בר-מצוה. בבית הספר ארגן הסתדרויות נוער ציוניות "דגל ציון" ו"צעירי ציון". אח"כ עמד בראש "צעירי ציון" באומן.
עלה לארץ במרס 1906.
יום עבודתו הראשון בארץ היה בפתח תקוה בימי "כיבוש העבודה", החרם נגד הפועל היהודי.
משם עבר לרחובות ועבד יחד עם רוטברג, צמח, יצחק כבשנה, ב. צ. ישראלי, א. ד. גורדון, שרה מלכין