גולדה מאירסון (מבוביץ)
נולדה בקיוב (רוסיה), בשנת תרנ"ח (3.5.1898), לאביה משה מבוביץ (נגר) ולאמה בלומה בת מנחם ניידיץ. בילדותה עברו הוריה לאמריקה (1906) והתישבו במילבוקי (ארצות הברית, בקרבת שיקגו), שמנתה אז כארבעים אלף יהודים. כאן עשתה את לימודיה בבית הספר העממי והתיכוני ובבית המדרש למורות, מבלי שיועם בלבה, עקב החנוך ה"אמריקני", זהב-הנאמנות לכל מה שהוא יהודי-עממי ומקורי. נאמנות זו התלקחה עד מהרה בפעילות צבורית רעננה: מתחילה, בשנת 1915, ב"סיוע העממי", להקלת סבלם של המוני ישראל במזרח אירופה, ולעת קץ המלחמה העולמית הראשונה - בתנועה לכינוס הקונגרס היהודי העולמי הראשון. לבה נפעם לנאומיהם של נחמן סירקין, ברוך צוקרמן, בר בורוכוב, פנחס רוטנברג ומגורשי הארץ: דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי , אשר קולם העז צלל אז ברמה מעל במת הצבוריות העממית היהודית בארצות הברית - ועורר הדים עמוקים. עד מהרה יצאה אף היא, חברה צעירה במפלגת "פועלי ציון" באמריקה, בשליחות מפלגתה, לסבוב ארצי. אך לא הטפה שאין עמה מעשה של ממש יכלה למלא את נפשה. בעלות הגדודים האמריקנים לארץ, היתה החלטתה גמורה לעלות, אך מפאת תנאי-המלחמה נבצר ממנה לבצע את הדבר. היא סיימה בינתים לימודיה בבית המדרש למורות ואף עשתה שנת הוראה באחד מ"בתיהספר העממיים", רשת חינוכית מיסודו של ה"נאציאנאל ארבייטער פערבאנד" מקבילה לרשת החנוכית מיסודו של ה"בונד". שתיהן הוקמו כהשלמה יהודית לבית הספר הכללי האמריקני, בשתיהן היתה שפת ההוראה אידיש, אך בזו של נ. א. פ. כבר נלמדה אז השפה העברית לגופה.
בשנת 1917 נישאה למאיר מאירסון. בקיץ 1921 עלו, היא ואחותה הבכירה, לארץ. היא פנתה למרחביה, לקבוץ, אשר בין חבריו היו לה מיודעים מאנשי הגדודים. מקץ מספר שבועות, בראש השנה, נתקבלה כחברת הקבוץ. עשתה כשלש שנים בע בודה חקלאית, בעיקר במקצוע הלול, אף נשלחה להשתלם בשיעורים הראשונים בארץ לגידול עופות, אשר סודרו בעת ההיא בבן שמן ואשר המרצה בהם היה איש מקצוע אחד מאמריקה.
בשנת 1924 נאלצה לעזוב את מרחביה, מטעמי בריאות המשפחה, והאמינה לחזור שמה. היא הוזמנה ע"י דוד רמז למשרד הקבלני של ההסתדרות, כעובדת בגזברות. בהמשך הזמן, משנבצר ממנה לחזור למרחביה, נכנסה לעבודת מועצת הפועלות ויצאה בשליחותה, בשנת 1928, לארצות הברית ועשתה שם כשנה - ובשנת 1934 נכנסה לעבודת הועד הפועל.
במחיצה זו הלכה ועלתה, עדי נכבשו לפניה, כבוש אחר כבוש, מרחבי שדות פעולה. דרך קונגרסים ציוניים, ועידות פועלים עולמיות, כינוסים בינלאומיים כלליים, מגביות ושליחויות, עדויות בפני ועדות חקירה למיניהן ובמשפט הנשק המפורסם - הגיעה לדרגת השליחה הנאמנה לעם, להסתדרות, למדינה. היא זכתה להיות התובעת הנערצה בישראל , למן גיוס התנדבותם של חברי ההסתדרות למפדים, בשנות חוסר העבודה, ועד לגיוס האמצעים בקרב יהדות ארצות הברית, למלחמת השחרור, ועד התנופה האדירה בפתרון שאלות השכון והתעסוקה, שהוטלו על שכמה בממשלת ישראל.
בהחריף המערכה נגד ממשלת המנדט המתכחשת וחברי ההנהלה הציונית בארץ וראש הועד הלאומי ואלפים רבים מחברי ההגנה הוטלו לכלא, הופקד לידה רסן ההנהלה המדינית והיא עמדה איתנה בסער המתחולל והשרתה אימון ובטחון על סביבה.
לאחר הקמת מדינת ישראל, נתמנתה לציר ישראל ראשון בברית המועצות. הופעתה עוררה התלהבות רבה בקרב יהודי מוסקבה.
לאחר הבחירות לכנסת הראשונה, התפטרה מתפקידה הדיפלומטי ונכנסה לממשלת ישראל הראשונה כשר העבודה והביטוח העממי.
צאצאיה: מנחם, שרה אשת זכריה רחבי .
(ליבה) אהבה רמז
נולדה בשנת תרמ"ה (1885), בעיירה קרוצ'י (פלך מוהילב), לאביה שלמה הלל רמז ולאמה פיגה ברכה, בת בכורה למשפחה ברוכת ילדים. הבית לא היה בית עשירים ולא בית קנאים, כי אם בית איש מישראל מעולם המעשה, ירא שמים ומעורב עם הבריות. עבודת הבית וההשגחה על התינוקות נפלה במדה מרובה על כתפי הבת הבכירה - ונתמלאה באמונה. שקידה וחריצות, סדר ודיוק, אחריות וענוה - היו לסגולותיה הטבעיות. בש' תר"ע (1920) נישאה לדוד רמז (עיין הערך שלו, בכרך זה) - ובפסח תרע"ג עלו שניהם לארץ, על מנת לעבוד בה כפועלים. כשנה אחת עשו בקבוצה החקלאית הצעירה בבאר-טוביה (קסטינה), אך משנתפוררה הקבוצה במוצאי אותה שנה, נאלץ הוא לאחוז בהזדמנות של עבודה כפועל חקלאי באחוזת לונדון בכרכור והיא השתכנה בחדר בהר שפיה,