תיו ונבחר בו לנשיא-הכבוד. ב-1911 פתח בהסברותיו את הקונצרטים ההיסטוריים (לתולדות המוסיקה) במוסקבה.
נשא לאשה את טוניה (אנטונינה) קונסטנטינובנה לבית חפץ. הקדיש תשומת-לב גם למוסיקה העממית היהודית. בקונצרטים של החברה המלכותית לאנטרופולוגיה ואתנוגרפיה במוסקבה ובפטרבורג הדגים את השירה היהודית והרצה עליה. כשנוסדה ביזמת חברת מפיצי ההשכלה בין יהודי רוסיה "החברה למוסיקה יהודית עממית", נתן יד לפעולותיה, התעמק בחקר המוסיקה הזאת, נלחם מלחמת הסברה בפוסלים אותה (מתוך סלידה כמוסה של נוטים להתבטלות היהודים מפני כל תופעה העשויה להבליט את היהודים כחטיבה עממית חיה ויוצרת), ציין את האופי היהודי המיוחד של ניגונים שנראו לכאורה כלקוחים מעמים אחרים, ושאף להעלות את הניגונים היהודיים לרמה אמנותית. הוציא ב-1909 קובץ ראשון של שירים עממיים יהודיים, וב1912 נבחר לחבר-כבוד ראשון (ויחיד) של החברה למוסיקה יהודית עממית והשתתף ביסוד סניפה במוסקבה. באותה שנה נסע בפעם הראשונה עם ש. אנסקי (שלמה זיינוול רפפורט ) לעיירות דרום רוסיה ובעוד אנסקי אסף פולקלור יהודי עסק אנגל באיסוף שירים וניגונים יהודיים. במגעו עם המוני העם למד לדבר ואח"כ גם להרצות בלשונם (אידית). במסע זה שמעו את האגדה העממית, שאנ-סקי יצר על יסודה את המחזה "הדיבוק" ואנגל יצר אח"כ בשבילו את החלק המוסיקלי בסגנון נעימות עממיות וחסידיות. בראשית מלחמת-העולם א' השתתף עם אנ-סקי במסע סיוע ואיסוף פולקלור ומוסיקה עממי גם בשטח הכיבוש הרוסי במזרח גליציה. ב-1916 הוציא במוסקבה 50 שירי ילדים (הטכסט באידית). ב-1920 היה מורה במאלחובקה. ב-1922 נערך במוסקבה קונצרט מיצירותיו ו"הבימה" הציגה את "הדיבוק" במוסיקה שלו.
באותה שנה יצא לערוך קונצרטים למוסיקה יהודית בלייפציג ובברלין. נשאר בברלין ויסד את ההוצאה המוסיקלית "יובל", בה פרסם את היצירות של עצמו ושל מחברים יהודים אחרים ועזר בכך לקידום היצירה היהודית העממית במוסיקה.
ב-1924 עלה לארץ ונתקבל למורה למוסיקה בביתהמדרש למורות וגננות ובבית-הספר לנגינה "שולמית" בתל-אביב, נאבק קשה עם הדיבור העברי והגיע ליכולת כל-שהיא להרצות ולהסביר בשפתנו.
המשיך ליצור ולאסוף. חיבר מנגינות לשירים (לילדים ולמבוגרים) לקול יחיד, לשנים ולשלשה קולות, למקהלה, לפסנתר, לכנור, לצ'לו, לעוגב, לנבל ועוד. חיבר מנגינות לשירי עבודה וחלוצים, שנתחבבו על העם ונתנו ביטוי אמנותי למאמץ העבודה והסבל בבנין הארץ ולהוי הישראלי הנוצר והולך בארץ. מחיבוריו פורסמו בדפוס "שירי-עם יהודיים" (ב-3 כרכים), "חמשים זמירות ילדים'', "בקרן זוית" (שירים לגניילדים), ופרסם מזמן לזמן מאמרים על נושאים מוסי קליים ב"הארץ". חיבר את המוסיקה לנשפי פרץ שערך והציג "אהל" ולמחזה "דייגים" (גם הוא ב"אהל", אך את יצירתו זו כבר לא זכה לשמוע בהצגת הבכורה, כי זמן מועט לפניה נפטר בתל-אביב, י' אדר א' תרפ"ז (12.2.1927) ונקבר בבית-העלמין הישן.
על שמו נקרא רחוב בתל-אביב, הועד הלאומי הוציא חוברת על חייו ויצירתו מאת מנשה רבינא (רבי נוביץ ), ועירית תל-אביב קבעה על שמו פרס שנתי בעד יצירה מוסיקלית עברית.
בנותיו: ורה אשת דוברושין, עדה אשת רוגינסקי (שתיהן - במוסקבה).
אליהו זאב עברלין
נולד במוהילב, על נהר דניפר (רוסיה), כ"ט בכסלו תרל"ז (3.12.1875), לאביו אשר (ממשפחת רבנים. חניך ישיבת וולוז'ין, משכיל, סוחר עצים), ולאמו אסתר בת שמריהו לוריא (מצאצאי רבנים ואדמו"רים, ממשפחת הרב השיל לוין , ראש ישיבת וולוז'ין, אח"כ רב בפריס. נפטר בימי הכנותיו לעלות ארצה).
אחיו: אריה, נחום . אחיותיו: לאה, פרלה. חינוך מסורתי קבל בחדר ובאופן פרטי. נתקבל לגימנסיה במוהילב. לאחר סיומה יצא בשנת 1897 לפאריס ונכנס לאוניברסיטה במחלקת המשפטים. גמר את לימודיו בשנת 1902 והוסמך בתואר ד"ר למשפטים.
מאז עבד כעורך דין בפריס. אבל עסק גם בעתונאות וספרות.
בשנת 1906 נשא לאשה את שרה בת אהרן גרין .
בקונגרס הששי התנגד לתכנית אוגנדה והגיע למסקנה שהציונות תוגשם בדרך העבודה. בסוף 1903 ייסד את האגודה הראשונה של "פועלי ציון" בפריס. בקונגרס זה בבזל היה ציר מטעם ציוני קנדה.
בספטמבר 1918 עלה ארצה על פי המלצת קרובו ר' אליהו זאב לוין אפשטיין (ממייסדי רחובות. ראה כרך א' עמוד 78). בקר במושבות יהודה, בירושלים, יפו ות"א. אך בגלל התנאים הקשים החליט לפי שעה לחזור לאירופה ושם לפעול למען הארץ ותנועת העבודה.
בשנת 1920 היה ציר מטעם הסניף הפריסאי של "פועלי ציון" בועידה העולמית של "פועלי ציון'' בוינה. זו היתה ועידת הפילוג (היה ממניחי היסוד של תנועת "פועלי ציון" ב-1903. וכן היה ידידו הקרוב של זלמן לונגה - נכדו של קרל מרכס וציר הפרלמנט הצרפתי).
בפריז היה מזכירה של אגודת הסטודנטים הציונים מרוסיה. היה נוכח בזמן ההתנקשות במקס נורדאו והיה ממקורביו של אלכסנדר מרמרוק .
ישב בפריס עד הפלישה הנאצית 1940, הצליח להתחמק לאזור השלטון הוישאי ומשם לשווייץ.
אשתו ובתו שנשארו בצרפת נתפסו והועברו בקרונות המוות בשנת 1944 לאושבינצ'ים ושם נספו.
בשמיני לספטמבר 1945 עלה ארצה שנית והחל לפרסם מאמרים ב"דבר" על המדיניות בצרפת.