בשנת 1948 הופיע בהוצאת אלכסנדר מוזס ספרו בעברית (תורגם מכתב יד צרפתי ע"י א. חרמוני) בשם "את אשר ראיתי" כהקדשה לרעיתו ולבתו יחידתו.
ספר זה הוא יומנו של המחבר הכולל תקופה של שנתיים 1946-1944. נושאו העיקרי הוא דאגתו למשפחתו שאין הוא יודע את גורלם ורק אח"כ מתברר לו כי היו בין ששת המיליונים שנספו בידי הנאצים. אף כי הוא המחבר ניצל מגורל זה, חי הוא בנפשו את כל העינויים שעברו על אשתו ובתו עד רגעיהם האחרונים. ענויי נפש אישיים אלה מתוארים על רקע אסונה של האומה כולה. כמרכסיסט מצרף המחבר גם את הערותיו על הנאציזם ושרשיו החברתיים. הקריאה לנקם היא המסקנה שלו.
ספר זה זכה להערכה בכל העתונות העברית והלועזית בארץ. הקדמה לספר כתב יעקב זרובבל.
בעתונות עבד כל השנים. ברוסית בעתונים "ייבריסקייה ז'יזן", "רזסווייט". בצרפתית ב"מרויידפראנס", אכו סיוניסטה" וב"גרנד רווא". בארץ פרסם כ-40 מאמרים ב"דבר", ב"על המשמר" "ניי וועלט", "לאחדות העבודה".
תרגם ספרים וחוברות מעברית לצרפתית.
בחו"ל פרסם את הספרים הבאים ברוסית: נקנוניה וזרודיניא ופטטלניא פאיזדקי פא אקופירובנוי פלשתינא. (ערב התחיה, רשומי נסיעות, בפלשתינה הכבושה).
הופיע בברלין בשנת 1920 בשפה הרוסית בשם "ערב התחיה" רשמי מסע בא"י. ובצרפתית: Le Bund et le Sionisme Caliers de la quinzaine )Paris,1904(;Les juifs d'aujourd'hui )Paris .La double fare)Paris,1934(;(1927 בתו: רחל מלכה .
אנשל (אנזלד) רייס
נולד בירוסלב (בגליציה) בשנת תרמ"ז (11.1886 .11), לאביו אברהם (מנהל חשבונות, בר אוריין. שומר דת וזהיר במצוות אעפ"כ שוחר השכלה שולט בלשון גרמנית, צרפתית, אנגלית. חותם על העתונות העברית. נפטר בשיבה טובה. בהלויתו בפראג השתתפו גדולי הדור), ולאמו סלובה למשפחת ביק (משפחה מפורסמת בגליציה, אמיל ביק, יו"ר הקהלה בלבוב וציר בפרלמנט האוסטרי).
חונך באוירה מסורתית. עד בר-מצוה למד בחדר, בית ספר עממי אח"כ בבית ספר תיכוני בירוסלב. המשיך בטכניון בלבוב. בוינה הוסמך בטכניון הממשלתי למהנדס והחל לעבוד במקצוע. בעבודתו הצבורית החל ב-1906 בהקמת ועד לעזרת הפליטים. חוג ציוני של תלמידי בית ספר תיכוני הוציא אז בעריכתו ירחון בלתי-חוקי "מוטודה יודייא" (יהודה הצעירה). בחנוכה ארגנו "נשף מכבי" והוא נאם בפני האורחים בפולנית. השתתף בועידות ארציות של ארגון ארצי מחתרתי של תלמידי בית הספר התיכון. שם הארגון "צעירי ציון".
אחר בחינת הבגרות 1907 הגיע לבובה. הקים את הארגון האקדמאי של "פועלי ציון" יחד עם הרש הרץ (ידידו של הסופר ג. שופמן), משה ארנולד, אליהו ויטנברג . (כעת מפעילי הקומוניסטים באמריקה), ברל לוקר, הרש נגלר, מכס רוזנפלד, איציק קנדל . הם ארגנו אספות בבתי הספר הגבוהים למען רישום הלאומיות היהודית בשאלונים. במערכה זו עמדו גם נגדם המתבוללים היהודים, גם הבונדיסטים, גם האנטישמיים הפולניים.
בשנת 1910 נבחר כחבר מרכז מפלגת "פועלי ציון" בגליציה ואוסטריה. באותו זמן שרת בצבא האוסטרי (עד 1911) כמועמד לקצינות.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נקרא לצבא האוסטרי ושרת בכל שנות המלחמה כקצין. היה בחזיתות בוסניה, והרצגובינה, סרביה עד שנת 1918.
בשנת 1916 נשא לאשה את ברטה לבית מנקס .
עם תום המלחמה חזר ללבוב. באוקטובר 1918 הכריזה אוסטריה את נכונותה להעניק זכויות אבטונומיות לעמים הגרים בתחומיה. בלבוב התקימה אספה המונית של רבבות יהודים. בה נאם הוא במדי קצין אוסטרי יחד עם ד"ר מכס רוזנפלד ואחרים. לאחר האספה התקימה הפגנה עצומה שבראשה צעדו קצינים וחיילים יהודים.
ב-1 לנובמבר נתפסה גליציה המזרחית על ידי האוקראינים שהכריזו על מדינתם. בלבוב התקימה התיעצות עסקנים והוקם ועד לאומי יהודי שבו הוא השתתף יחד עם ד"ר אייזלר, משה וולדמן, ד"ר אמיל פרנס, ד"ר יוסף פרנס, ויקטור חיות, ליאון רייך, מיכל רינגל ועוד.
יחד עם זאת החלו הפולנים את מלחמתם באוקראינים. היו גם התנפלויות על יהודים. נתארגנה ההגנה