מועצת הפועלים ומשפט החברים בגליל, ממקימי שכונת הפועלים וממיסדי הלואה וחסכון, ממיסדי חובבי הבימה העברית טבריה והסביבה ומשחקניה, מהפעילים בפיתוח שכונת קרית שמואל, ממפיצי רעיון הביטוח בחברה הלאומית הראשונה "יהודה" בין יהודים וערבים וכן הנהלת עניני חברת "יהודה" בסוריה ובלבנון. עבד בתור מנהל חשבונות ראשי בכביש טבריה-צמח של משרד לעבודות צבוריות ואחר-כך ב"סולל-בונה" שנים אחדות.
כתב "דבר" בגליל בשנות הופעתו הראשונות. השתתף ביסוד לשכת "גינוסר" של הבונים החופשים, ביום 28.1.33 נבחר לנשיאה הראשון - "נשיא מייסד". בשנת 1935 עבר לתל-אביב, נתקבל כחבר באגודת רואי-חשבונות מוסמכים באנגליה ועובד מאז כרואהחשבון מוסמך ומבקר מוסמך.
צאצאיו מאשתו הראשונה חיה : גבריאל, יונה אשת דב גינזבורג . מאשתו בבה (בת אליעזר יעקב הלפרין - שו"ב בברוקלין): טובה .
אריה ישראלית
נולד בפתח-תקוה, כ"ז אדר תרפ"ה (23.3.1925), לאביו נחמיה ולאמו שושנה בת בנימין יהלום (ראה כרך א', עמוד 258) ונכדת הרב אריה ליב פרומקין (ראה כרך ב', עמוד 572).
מילדותו חשב את עצמו לגדול ולאחראי למעלה מגילו. הצטיין בלימודיו וביחוד בבקיאותו בתולדות הישוב. כמדריך במכבי הצעיר התענין באופן מדעי ומעשי בשאלות חינוך והדרכה ותבע הרבה מחניכיו, ועוד יותר מעצמו, והצליח להפיק מהם את מכסימום המאמץ והמסירות בעבודה. בתרגילים ובמסעות, כפי שהוכיח בגיל 17 בניהול מחנה עבודה של המכבי הצעיר ובמקרים אחרים.
אחרי גמרו בהצטיינות את הגימנסיה אחד העם בפ"ת בגיל 1/2 17 יצא לשנת שרות בנוה-איתן כחבר בגרעין של המכבי הצעיר והצליח בתעמולתו להרבות ברכישת חברים לגרעין ההתישבות של קבוצת הסוללים.
ב-1944 החל ללמוד בטכניון בחיפה. פעל שם כמרכז סניף המכבי הצעיר והצליח בהשפעתו להעביר חברים רבים לגרעין ההתישבותי. ניהל מחנה עבודה של חניכים בני 16-14 והלהיבם להתמסרות לעבודת המשק. בבחירת המקצוע ללימודים שקל את השאלה מבחינת התועלת לבנין הארץ ולמד בנאות ועניני מים והשקאה.
אחרי גמירת הלימודים וקבלת הדיפלומה של מהנדס נתקבל לעבודה במחלקת ההשקאה של הנהלת הסוכנות היהודית. השתתף בעבודה במסירות מתוך רצון לעזור בהפרחת השממה, ובחורף תש"ח, בעת שהדרכים היו בחזקת סכנה בגלל ההתקפות הערביות, המשיך במסעיו בעניני העבודה בלי היסוסים. במסעו לצפון הארץ, לבקר את בנית הבריכה במנרה, נפגעה השיירה בדרך ושנים ממנה נהרגו ותשעה נפצעו קשה, והוא יצא מהענין בשריטות קלות, ובשובו לתל-אביב החיש בהתמסרות אישית את שליחת החמרים לגמירת הבריכה, שהנקודה שבגבול לא תשאר לקיץ בלי מים.
אחרי שאחיו הצעיר יעקב (ראה עליו בכרך זה) נפל בקרב על הקסטל, לא יכול עוד להמשיך בעבודה בעורף, ואחרי הפצרותיו המרובות הרשו לו מנהלי משרד ההשקאה להתגייס לצבא.
בצבא שרת כקצין-מים בנגב ותפקידו היה להשגיח על שלמותו ורציפות פעולתו של צנור המים להספקת מים לכל המקומות. תוך נדודיו בעבודתו עמד על כמה עובדות ובעיות בקשר למקורות המים בנגב, ועליהן כתב למשרד ההשקאה של הסוכנות לשם הפקת תועלת מידיעותיו להחיאת השממות. היה מסור לעבודתו יומם ולילה עד כדי שכחת עצמו וכמעט כל הזמן היה בדרכים לאורך צנור המים.
באחד ממסעיו אלה עלתה מכוניתו על מוקש והוא נהרג בו במקום, בין הנקודות צאלים ותקומה, כ"ג אלול תש"ח (27.9.48), והובא לקבורה בנגב.
יוסף ויתקין
נולד בעיר הפלך מוהילב (רוסיה הלבנה), י"ב אב תרל"ו (1876), לאביו ר' שמעון (שו"ב בקורסק, מחבר ספרי הדרוש "שביל טוב" לפי פרשיות התורה; החלקים על ספרי בראשית ושמות נדפסו בחייו ויתרם נשארו בכתב-יד. עלה לארץ עם אשתו בתרס"ד ובמשך שנה היה מורה לדת בביה"ס של בנו יוסף במסחה. חלה והועבר לצפת ושם נפטר ונקבר), ולאמו לאה (נפטרה בגיל 89 בתש"ה בתל-עדשים).
קיבל חינוך מסורתי-תורני והוריו שכרו מורים ללמדו תנ"ך וכתיבה עברית ורוסית. בן 17 למד פנקסנות ובן 18 קיבל משרה במשרד למסחר בתבואות ונטה אחרי שאיפות זרות להעלאת רמתו החמרית והרוחנית של העם הרוסי, כדרך הרבה צעירים משכילים תלושים בזמן ההוא.
בשורת הקונגרס הציוני הראשון משכה אותו לפעולה למען תחית עמו ובתרנ"ח עלה לארץ. עבד כארבעה