שמירת הגורן, שהיתה עד עתה "חזקה בידי הבקים המתואליים שבסביבה, כקבלנים לבטחון הצבורי, שהשלטון העותומני הרקוב בימים ההם לא היה מסוגל לקיימו. השמירה הצליחה ועברה ללא גניבות, ומשירדו הפועלים השומרים אחרי עונת הגורן לגליל התחתון. הוגים רעיון להקים ישוב של עובדים השומרים בעצמם על נחלתם בנשק ביד, ירד יגאל אחריהם והצטרף לחבורה.
רעיון השמירה העברית הכיל אז בתוכו גרעין של מהפכה לאומית, שבעצם החלה עוד על-ידי חלוציה הראשונים של פתח-תקוה. לפי המצב החוקי נחשב לבעל האדמה מי שרשום בתור שכזה בספרי האחוזה של הממשלה. מבחינה מעשית נחשב לבעל הקרקע מי שמעבד אותה. אך בתנאי המשטר הרופף אז בארצנו לא זכה לכבוד "איש האדמה" אלא מי שמסוגל גם להגן על נחלתו ועל יבולה ועל נפש האדם והבהמה שברשותו. בעלות היהודים על אדמותיהם היתה מעורערת מצד שני גורמים: השוסים אנשי ההפקר (בידואים החושבים את עצמם חפשים להעלות עדרים על שדות הזולת, וגם פלחים גונבי בהמות וקוצרים בשדות הזולת בגלוי או בסתר, מסיגי גבול וחורשים וזורעים בשדות הזולת לשם רכישת "חזקה"); והתקיפים הפיאודליים (בקים ושייכים וכדומיהם), שפרשו את כנפי חסותם, תמורת תשלום "מס", על חקלאים בלתי מסוגלים להתגוננות עצמית. והמוגנים נחשבו כמשועבדים למגינים וחייבים לקבל את מרותם ואת הכרעתם במקרי סכסוכים.
ראשוני המתישבים היהודים נחשבו בעיני הערבים כנטע מלאכותי וזר ומחוסר שרשים בארץ הזאת. השוסים ראו את רכושם כהפקר ובעלי-האחוזות התקיפים חשבו שה"זרים" האלה חייבים להשתעבד להם ולבקש את חסותם. כדי לשרש את הטעויות האלה מלבות הערבים היה צורך בבחורים יהודים בני-חיל, היודעים את לשון הערבים ונימוסיהם לקשירת יחסים עמהם כשוים עם שוים, והיודעים גם לרכב ולקלוע בנשק כמוהם ומסוגלים להפגש עמהם באומץ גם בטווח הרובה... ואת התפקיד הזה נטלו על עצמם הבחורים שהתמסרו לשרותי השמירה בישובי החקלאים העברים.
יגאל כבר ידע מילדותו את הלשון הערבית וגם ברכיבה ובשימוש בנשק לא פיגר, וכעת, לפני צאתו לשמירה מקצועית בארץ, ביקר באהלי בידואים ובבתי בקים ללמוד את צורות המגע החברתי עמהם.
בסג'רה כבר היתה אז שמירה עברית, וכשנאלץ גם כפר-תבור (מסחה), בעקב סכסוך עם השכנים ה"מוגרבים'', בעלי החזקה על השמירה והגניבה, לעבור לשמירה עברית, החל שם יגאל לשרת בתפקיד זה. נתנסה בעמידה מול הבלתי-נודע החבוי באפלת לילות השמירה והצופן בקרבו סכנות לשומר ולרכוש הנשמר, ועמד בנסיון בהצלחה. נתקבל לארגון "השומר", שהיה אז כעין מיסדר-אבירים חשאי והיה לשומר-רוכב שהערבים בסביבה למדו לכבדו. השתתף בכיבוש אדמת ה"זבח" שהפקידות קנתה בשביל המושבה ובידואי ה"זבח" שעיבדוה קודם לכן ניסו בהפחדה למנוע את היהודים מהחזיק בה. הועבר לשמירה בחדרה.
אחרי חדשים אחדים, כשיהושע חנקין רכש לקרן הקימת לישראל את אדמת פולה (היא מרחביה, הגרעין הקטן הראשון להתישבות יהודים- בלב עמק יזרעאל) נשלח יגאל עם חברים אחדים לכיבוש המקום בעבודה ולשמירה. השייך מחמוד מהכפר סולם (שונם), תקיף הסביבה, הביע את נכונותו (ורצונו) לקבל את החקלאים היהודים תחת חסותו, כפי שגם כפרים ערבים חסו בצלו, אך השומרים דחו את הצעתו בכל הכבוד והנימוס. גם עם הגנבים של הכפר ההוא נוצרו יחסים מתוחים, כשיגאל ביקש מהם שיחפשו להם דרך אחרת להעברת שללם. אף כי הציעו ליהודים חלק בשלל בשכר חיפוי ושתיקה. שכן אם הדברים יגיעו לידי משפט לא ישבעו אנשינו לשקר לטובת גנבים. אחד מראשי הגנבים אף הצהיר כלפי יגאל: "העמק צר בשביל שנינו והאחד יצטרך לפנות את המקום", ופירוש הדבר היה איום ברצח. ועל כל אלה נוספה האיבה בשל סוסה אצילה, שיגאל קנה מאת שייך בידואי, שנמלט מהנגב מפני הרעב עד העמק. הרעב הפך גם את הסוסה ליצור מדולדל ונוטה למות, ואחרי טיפול מסור בידי יגאל הבריאה וחזרה להיות סוסה לתפארת, שלדעת ערביי הסביבה לא יתכן שתהיה כזו בידי "כופר" ואף הציעו לו שימכרנה בסכום ראוי לערכה "למען השלום'', ואף איימו עליו שיגזלוה או יגנבוה ממנו. על זה השיב להם: "נוסף לסוסה יש לי גם רובה ומוכן אני לתתו במתנה למי שירכוש את הסוסה", ופירוש הדבר היה, שמי שינסה לנגוע בסוסה דמו בראשו, פעם רכב על סוסו הפשוט לתחנת הרכבת של עפולה, קשר את הסוס לעמוד ונכנס אל המשרד. בא ערבי והתיר את הסוס ונמלט ברכיבה עליו. לקח יגאל סוס, מעגלה שעברה שם במקרה, רדף אחרי הגנב בתכסיס מחושב לפי ידיעתו ביכולת הריצה של סוסו שלו, השיג את הגנב ליד נחל קישון, הפילו מעל הסוס והשאירו שם וחזר. היו לו עוד "מקרים" עם שוסים נועזים שפעל נגדם ללא רתיעה, ובגלל היחסים המתוחים יותר ויותר עם ערביי הסביבה ביקש ממרכז "השומר" שיעביר אותו למקום אחר, אך לא נענה. פעם ברכבו, תוך שמירת השדות, מעבר למסילת הברזל, התנפלה עליו חבורה של בני סולם, ובראשם בין אחיו של השייך האדיר. ניסו לגזול ממנו את סוסתו. מול קני הרובים העמיד פנים כנכנע וגוחן לרדת מעל האוכף, ותוך כך השיב אש באקדוחו. ראש הכנופיה נהרג ואחרים נפצעו והוא חזר שלם. הכפרים מסביב התכוננו לנקמת דם והקבוצה עמדה להתגונן ב-18 רובים וכמה אקדוחים שהיו ברשותה. והנה באה המשטרה מנצרת ואסרה 14 איש. יגאל הסתתר וכשיצא בלילה ממחבואו נאסר גט הוא. 11 חודש ישב בכלא בנצרת ובעכו וכששוחרר ויצא זכאי בהשתדלות יהושע חנקין, הוכרח, בהתאם לתנאי השלום עם הערבים, לעזוב את העמק והועבר לשמירה בחדרה.
נשא לאשה ב-1913 את חיה בת אליהו ניסן מלמד. בחגיגת-חתונה של ארבעה זוגות מאנשי "השומר" תחת חופה מתוחה על ארבעה רובים ובהילולה שומרית.