עם ד"ר ליפה ביסוד בתי ספר עבריים וכו'. עמד בקשרי מכתבים עם ד"ר הרצל ומשה מונטיפיורי.
עלה לארץ בשנת 1908 ולפי המלצתה של גב' בתיה ברונשטיין קיבל משרה אהרנסון מכתב המלצה לאחיה צבי ל"כנרת" ועבד שם יחד עם שרה מלכין, מרים אוסטרובסקי, יוסף ברץ, תנחום ועוד, ואח"כ עבר להתנחל בעתלית. היה הרוח החיה במושבה הקטנה והמוזנחת. נשא באהבה את יסורי ההתערות בקרקע המקום, סבל הוא ומשפחתו את כל המחלות והפגעים שבאו על תושבי המקום. מלריה, דיזנטריה, טיפוס, מחלות עינים, מחסור חמרי וחוסר עזרה רפואית וסידורים סניטריים. כאיש אמיץ ובעל כח התיצב לא פעם נגד השודדים שתקפו את המושבה ויכול להם.
על מדת הסבל והעזובה מצד פקידות יק"א תעיד העובדה, שכאשר באו מים עד נפש, והד"ר הלל יפה (בתקופת שרותו כרופא בזכרון יעקב והסביבה כבר נלאה מלפטם את העתליתיים במנות חינין ולקבלם לעתים תכופות ביותר לבית החולים בגלל הקדחת שנפוצה אצלם מהבצה ומהבאר הבלתי-סניטרית), אסף את האכרים ויעץ להם להגיש את מפתחות כל הבתים בצרור אחד למר שטארקמאט , פקיד יק"א, שיבוא הוא ובעליו לחיות בתנאים כאלה, ואז התאוששה הפקידות ועזרה במקצת.
שימש הרבה שנים בתפקיד מזכיר המושבה. הגיש עזרה לאהרן אהרנסון ביסוד תחנת הנסיונות החקלאית בעתלית ואף מפעילי מחתרת "נילי" לא מנע את עזרתו כשריכזו את פעולתם בעתלית.
בשנים הקשות של מלחמת-העולם א' ואחריהן נשא על שכמו את התפקיד הקשה והאחראי מאד של מוכתר המושבה ונציגה כלפי השלטון. אך השלטון לא התחשב במעמדו הרשמי ולא פעם נלקח לעבודת-כפיה בשביל הצבא הטורקי במשמר הירדן ובגשר בנות יעקב, ואף סוסיו הטובים נלקחו להסיע לחיפה את המצביא אחמד ג'מאל פחה בכרכרה המפוארת, בה נסע הקיסר הגרמני וילהלם בעת ביקורו בארץ.
את כל אלה נשא שפירא באורך-רוח ועוד השפיע על אחרים בדברי עידוד לבביים, שיטו שכם גם הם וישאו את סבלם באהבה ותמיד היה מוכן לעזור במה שביכלתו.
אחרי הכיבוש הבריטי, כשנודע לשפירא, כי את תחנת הרכבת באותה סביבה עומדים לקבוע ליד כפר ערבי, פנה אל ג'ימס רוטשילד (בן הבארון בנימין רוטשילד) , שעשה אז בארץ בשרותו בדרגת מיג'ור בצבא הבריטי, וביקש ממנו שיפעל בכל כח השפעתו, שהתחנה תהיה ליד עתלית. וכשרמז לו הבארון ג'יימס על הבצה הסמוכה והקרחת, הפוסלות את המקום מהיות תחנה, השיב שפירא: "הבצה... מה בכך ? הן גם אנו בני-אדם ובכל זאת הננו חיים בקרבתה..." תשובה זו שכנעה את הבארון הצעיר והבטיח להשתדל, ואף כתב לשבתאי לוי, שהיה אז פקיד יק"א בחיפה, שישלח זרעים ועזרה לאברי עתלית שנתרוששו במלחמה.
שפירא לא הסתפק בתחנת-רכבת. כל ימיו שאף לראות אף נמל בעתלית.
נפטר בעתלית, ט"ו כסלו תרצ"ז (19.11.1937).
צאצאיו: חנה אשת דב הופמן (עתלית), מלכה אשת עמנואל סמסונוב (זכרון יעקב), דוד, עדינה אשת יצחק שכטר (זכרון יעקב), צבי זאב.
ד"ר זיגפריד מוזס
נולד בלאוטנבורג, גרמניה, באייר תרמ"ז (3.5.1887). לאביו ירוחם (יוליוס ) ולאמו הדוויג לבית גריץ. גמר גימנסיה ואוניברסיטה בברלין והוסמך לד"ר למשפטים ואח"כ פעיל כעורך-דין, נוטריון ורואה-חשבון מוסמך.
ב-1921 נשא לאשה את מרגלית (מרגריטה) בת מאיר אורטל . (היתה פעילה בגרמניה בויצ"ו ועוזרת לבעלה בעבודה צבורית וציונית, מרצה וסופרת; פרסמה סיפורים מחיי ארץ-ישראל ומחיי שלשה דורות יהודים בעתונות הציונית בגרמניה).
נכנס לפעילות ציונית בעודו סטודנט וב-1911 כבר נבחר כציר לקונגרס הציוני, ומאז היה ציר לקונגרסים ב-1921, 1923, 1925, 1927, 1931, 1935, 1937 ו-1946. היה במשך שנים יו"ר ההסתדרות הציונית בגרמניה ובשנים הראשונות לשלטון היטלר סגן יו"ר הנציגות הכללית של יהודי גרמניה ("רייכספרטרטונג דר דויטשן יודן"). פרסם ספרים ומאמרים בגרמניה בעניני ציונות וכלכלה.
אחרי ביקוריו בארץ ב-1927 וב-1934 בקשר לטיפול בבעיות כלכליות ופוליטיות עלה ארצה ב-1936, השתקע בתל-אביב ופעל בתור רואה חשבון מוסמך ויועץ בעניני כלכלה, מסים ופיצויים מגרמניה. פרסם מאמרים רבים