נשא לאשה את חנה-איידלה בת ר' משה-מיכל. בשנת 1890, בהתעורר שוב ברוסיה הרוח החלוצית, עם קניתה של אדמת "דורן" (רחובות העתידה) והתעוררותה של ואדי-חנין לחיים מחודשים - בבואו לרוסיה של שמואל הוכברג לנהל תעמולה, בשמו של יהושע חנקין, לקנות חלקות ב"דוראן"-התעוררה הרוח החלוצית גם בבחור הפשוט, בנו של ר' קופל אורי הטוחן מנובורודוק ויחליט גם הוא לעלות ל"ארץ-הקודש" ויהי מה.
אבל מכשול קשה עמד לו בדרכו, רשמיותו של הפספורט, כי היה עליו להתיצב לצבא ופספורט לא יכול לקבל. אך אין דבר העומד בפני הרצון, ובפרט רצונו העז של איש "עמך". לאחר לבטים מצא סוכן אשר המציא לו פספורט על שמו של אחד ממכיריו, שחפשי היה מן השרות הצבאי, ועם התעודה הזו יצא מרוסיה, ובהגיעו ארצה שלח את הפספורט לבעליו האמיתי ויצא למחרתו ברגל לרחובות, בהתלוותו בדרכו אל מר אפרים חרל"פ שנזדמן לו במצעדו.
טיפוס של הרפתקן, מאותם השכיחים בכל מקום בעולם בהחיאת ערבות היה פייבל, אבל הרפתקן מוזר ומיוחד במינו, שלא כאותם הרפתקני-עולם רגילים. אהוב על כל בני מושבתו ועל האורחים שהיה מביא למושבה, ואף גם על השודדים הערביים.
ראשית עבודתו ברחובות היתה חפירת בורות לקביעתם של היתדות לסמון גבולותיה של המושבה.
לאחר זמן קצר קנה בשותפות עם ר' שמואל גור דייסקי, זוג סוסים ויהיו עוסקים בהובלת משאות ובחריש. אבל עבודתם זו לא הכניסה להם אפילו כדי פת חרבה ומנת-חלקו היה בסך-הכל רעב ממש. לאחר ששהעשר חדשי עבודה ורעב מכר את סוסיו לקפלינסקי איש חדרה. עזב את רחובות ועבר לראשון-לציון. שם עבד אצל אשר לוין, שהיה מנהל העבודה בכרמיו ובבנין ביתו של פפירמייסטר. בימים לא נזקק לאכסון ולקורת גג וצלו של הבית אשר נבנה הספיק לו לקורת-גג בימות הגשמים ולא כל שכן בחומו של קיץ. ובלילות מצא לו אכסון ללינה מקום טוב ונוח בביתו של הבילו"יי יהודה-אידל צלליכין שקלט כל עובר אורח וחסר קורת גג.
שנה תמימה עבד אצל אשר לוין . לימים החליטו אשר לוין, כתריאל רפפורט ויהודה צלליכין לסדר שרות סדיר של דיליז'נס, שיהא מהלך בין ראשון-לציון ויפו. ויבחרו בפייבל שיהא העגלון, האחראי והנאמן לדיליז'נס זה.
הדיליז'נס שימש אמצעי תחבורה לנוסעים, והעגלון כל השליחויות שבני-המושבה, הועד והנהלת היקבים היו נזקקים להם היו נמסרות לו. אף גם העברות הכספים במזומנים, שסכומיהם הגיעו לעיתים עד כדי אלף נפוליון זהב ומעלה (כ-800 לירות שטרלינג, ובזהב ממש), סכום רב ועצום מאד בימים ההם, היו נמסרות לו. השיטה הבנקאית עוד טרם נהוגה היתה בארץ אז. ואת כל השליחויות היה ממלא על הצד היותר טוב ובדיוק קפדני, למרות העובדה שאת כל הפרטים שמר בזכרונו, מבלי היזקק לרשימות, כי תורת הכתיבה קשה היתה עליו משמירתם של הפרטים בזכרונו. הערביים היו אומרים עליו ברצינות רבה: "ראסהו-דפטר" (ראשו-פנקס).
בהיותו שקוע ראשו ורובו בעבודתו- וחובותיה ובסו. סיו היה חי אתם גם בחלומותיו בלילות. והמתאכסנים בביתו של צלליכין היו מספרים שבאמצע השינה היו מתעוררים לקול דפיקותיו של פייבל, שהיה דופק ברגליו ברצפת העץ של החדר בצעקו מתוך שנתו: - "דייודייו" (מלת זרוז לסוסים). וכאשר היו מזדמנים ללינה בבית צלליכין מצעירי הבילו"יים מיסדי גדרה, שבכל סבלותם היתה רוחם טובה וההלצה חביבה עליהם, היו במקרים כאלה נוטלים את משוורת הנחושת של בעלתהבית ושמים אותה למרגלותיו של פייבל, שבהתחילו בדפיקותיו היו רגליו מתופפות במשארת. והיו השאון והרעש מעוררים את כל אנשי הרחוב שהיו מתאספים לשמע רעשו של התוף המוזר מסביב לבית ונדחקים לתוך החדר. וכאשר היה פייבל מתעורר מקול תופו הוא עצמו - היה משתומם להתקהלות זו. השמחה במקרים כאלה היתה רבה וסופה - שאשמורת הלילה היתה נגמרת ברקודים בקהל.
כשהתפרקה השותפות הנ"ל - נעשה שותף לכתריאל רפפורט, ושניהם קיימו את שרות הדיליזנס במשך עשר שנים. לאחר כך קנה זוג סוסים ודיליז'נס ועבד באופן עצמאי. (מאז פעלו בראשון-לציון שני דיליז'נסים האחד שלו והשני של רפפורט, ובפרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914 מכר רפפורט את הדיליזנס שלו לאליהו גולדין).
לדבריו הוביל בדיליז'נס שלו את הד"ר הרצל מיפו לראשון -לציון. אל הרצל נתלוו אז בנסיעה זו דב חביב (לובמן) ומנשה מאירוביץ.
ביפו היתה תחנת הדיליזנס שלו ברחבת "שוק איל דיר" - בשכנות לחנותו הסיטונאית של ר' יחזקאל דנין - (סוכובולסקי) - ששמשה לו מעין מרכז ונקודת קשר, ולא ענין ישובי אחד, רב ערך וענין, שהיה זקוק לסודיות סלעית - הועבר על ידו בזכרונו הטוב, בעל-פה, אל י. דנין, שהחשיב במאד מאד את איש "עמך" פשוט זה שרצינותו ושמירת הסודיות שלו היו מתאימים לאדםהמעלה.
בזמן שהוא עצמו היה נעדר במשך רוב שעות היום לשם מלוי שליחויותיו וקניותיו בחנויותיהם של : ר' שמעון רוקח (אבי משפחות רוקח), האחים שלוש והאחים רבינוביץ (סוחרי צרכי הזכוכית הגדולים אז בארץ) היתה עגלת הדיליזנס שלו משמשת מקום מרכזי לפגישות לכל בני מושבות הדרום שהיו מזדמנים לעיר לרגלי עסקיהם. והדיליז'נס של ר' פייבל היה לשם דבר, אחת מאבני היסוד שהונחו באריחי בנינו של הישוב - שהיה אז בבחינת "בראשית".
לא פעם קרה ור' פייבל צריך היה לבקש מחילה מכל הנוסעים שיואילו ויטריחו עצמם לרדת מעל הדיליז'נס, ואף גם להתרחק קמעה ממנו, היות שאחת הנוסעות