לכשעלה הארבה על הארץ, בשנת 1914 - נתמנה מפקח על הפועלים אשר עבדו בביעורו. ובאחד הימים, בהיותו יחידי בשדה עם מחנה פועלים ערביים - התנפלו עליו, פגעו בו קשות, וכתוצאה מהמכות שהוכה חלה ומת.
לאחר מותו נשארה צפורה אשתו, שהיתה אז בת 27 אלמנה מטופלת בשלושה ילדים רכים, הוריה שעשירים היו - הפצירו בה לחזור אליהם לרוסיה, אבל היא לא נענתה להם, כי סרבה לעזוב את הארץ. ותמשיך לעבוד בעצמה במשק שהשאיר בעלה אחריו. היא עבדה עבודת פרך למען תוכל לגדל את ילדיה לתורה, ואת בנה בכורה, את יוסף שלחה פריזה לשם השתלמות במדע החקלאי.
נפטר בפתח-תקוה, ד' באב תרע"ה. אשתו צפורה נפטרה בפתח-תקוה, י"ט חשון, תש"ט.
צאצאיהם : יוסף (מהנדס אגרונום. ראה את הערך שלו בכרך זה), חנה אשת פילרסדורף חיים , (פקיד באפ"ק תל-אביב).
יעקב וייס
נולד ב-24.7.1924 בנובי-זאמקי שבסלובקיה לאביו יוסף ולאמו הלנה. למד 4 שנים בביה''ס העממי היהודי ואח"כ 8 שנים בגימנסיה העברית במונקאץ' ומהשנה הראשונה הצטרף לתנועת בית"ר. ב-1924 מת אביו ואז חזר לעיר הולדתו, שבינתיים הוחזרה לרשות הונגריה.
ב-1943 התחיל לעבוד בבודאפשט בבית-חרושת למכאניקה עדינה, ומשהשתלטו הגרמנים על המדינה והחל שילוח היהודים למחנות השמדה, המשיך את חייו בתור נוצרי בתעודות על שם גיאורג קושיץ, ומטעם ארגון בית"ר סיפק ניירות מזויפים על שמות נוצרים להרבה יהודים כדי להצילם ממות וכן היה נוסע בכל רחבי המדינה, אוסף ילדי יהודים ומביאם לבודאפשט, לבתים שנהנו מחסות "הצלב האדום" הבינלאומי והקונסול השבדי. בעלת-דיר תו הנוצריה חשבה שהוא נוסע בעסקי הברחת מזון, ולחזוק הרושם הזה היה מביא לה פעם בפעם מצרכים מהשוק השחור. פעם נפתח ילקוטו בעלותו לחשמלית ומתוכו נפלה חבילת דרכונים (מוכנים לזיוף, להצלת יהודים). משנגש שוטר לעצור אותו, פקד עליו יעקב בקור-רוח : "עזור לי מיד לאסוף את התעודות, עלי עוד להספיק לחשמלית הזאת" - והשוטר ציית ועזר. נאבק עם קשיים כספיים להדפסת התעודות לצרכי זיוף והצלה, כי הבית"רים קופחו בקבלת כספי העזרה ששלחו מוסדות היהודים מחו"ל.
באמצע יולי צורף לשיירת 1500 הציונים הפעילים ואחרים, שבהשתדלות מוסדות יהודים בחו"ל, באמצעות קשרי הד"ר קסטנר עם השלטונות, הורשו לצאת מהונגריה על מנת לעלות ארצה דרך צרפת. השיירה הובלה למחנה מיוחד בברגן-בלזן ושם היה יעקב מפעילי העבודה התרבותית הציונית. ששה חדשים שהו במחנה ושמונה חדשים בשוייץ, וכשנתקבלו בקושי 800 סרטיפיקטים, ומהם רק מנה זעומה בשביל הבית"רים, שחולקו לבעלי משפחות, - הצטרף יעקב עם כמה מחבריו אל העולים בלי סרטיפיקטים. כשהגיעו לחיפה ב-2.9.45, הועברו כולם למחנה עתלית. בעלי הרשיונות שוחררו אחרי ימים מספר, וכ-200 מעפילים, ויעקב בתוכם, הוחזקו כששה שבועות כלואים במחנה, עד שהפרטיזנים של ה"הגנה" התנפלו על המחנה שהיה שמור בידי חיילים בריטיים, ושחררו אותם. אז נודע ליעקב ממכתבה של אחותו, שאמו הושמדה בתא-הגאזים במחנה אושווינצ'ים. בעזרת חבריו מחו"ל מצא את הקשר למחתרת אצ"ל נתקבל לשורותיה והשתתף בפעולות-קרב רבות, ששיאם היתה פריצת כלא עכו לשחרור אסירי אצ"ל ולח"י (ב-4.5.47). בנסיגה מהפעולה המוצלחת נתפסו הוא וארבעה חבריו בידי חיילים בריטיים וביה"ד הצבאי דן למות אותו ואת אבשלום חביב ומאיר נקר. עם שחר יום י"ב מנחם אב תש"ז (29.7.47) צעדו קוממיות בשירת "התקוה" בדרכם אל הגרדום בכלא עכו, ולפקודת השלטון הובלו גויותיהם בו ביום לקבורה בצפת, ליד קברי קדושי תרפ"ט והרוגי המלכות הקודמים.