בביתה לשיחות רעים, רקימת חלומות בחברותא על העתיד היפה ולחילופי דעות על ההווה וצרכיו.
משעברו לפתח-תקוה נשתפרו תנאי החיים, אך אושר העמל החלוצי הוסיף לתת טעם לשבח בחייה, ומשגדלו הילדים נשלחו ללמוד חקלאות במקוה ישראל ולהמשיך במאמץ האבות. בשנת העשרים לבואה ארצה נתאלמנה מבעלה, אך הנחת שראתה בצאצאיה נתנה לה שילומים זה למעלה משלושים שנה ואף זכתה לראות את כל נכדיה משתתפים במלחמת השחרור של מדינת ישראל ולהרעיף ברכותיה על ראשי ניניה.
צאצאיה: דב (ברל , מנהל סניף "סיליקט" בת"א), חיים (בעל בית חרושת לשמן "עץ הזית", (ראה כרך ב', עמוד 829), אנטה ז''ל, שרה אשת יצחק הרש ליפשיץ, מרים אשת יצחק מאירי , מינה אשת ברנרד קורן.
יעקב לנדאו
נולד בזאוויערצ'ה, פולין, תשרי תרס"א (1900), לאביו הרב פנחס (בן האדמו"ר מוטל מצ'כאנוב בעל "דורש טוב", בן האדמו"ר וולף מסטריקוב בעל "זר זהב", בן הגאון ר' אברהם מצ'כאנוב בעל "בית אברהם", "חסד לאברהם", ו"זכותא דאברהם") ולאמו גיטל מלכה בת ר' משה ליב הרצברג , פרנס קהלת זאוויערצ'ה, שתדלן, מחסידי קוצק, (נספו עם עדת זאוויערצ'ה במשרפות אושווינצ'ים באב תש"ב). למד בחדרים ובישיבת זאוויערצ'ה ובגיל 18 נתמנה לאחד מראשי הישיבה. בגיל 19 החל מפרסם מאמרים, בעברית ("הדרך", ציריך) ובאידית ("דער יוד", וארשה) והשתתף ביסוד "צעירי אמוני ישראל" בפולין (תנועת הנוער של התנועה "שלומי אמוני ישראל", שארגנה את החסידים בפולין לפי תכנית דומה לשל "אגודת ישראל" והצטרפה אח"כ לאגו"י העולמית).
ב-1920 יצא לפרנקפורט ענ"מ והשתלם בהשכלה כללית, ביחוד בפילוסופיה, פסיכולוגיה ומדעי החברה, ואח"כ שימש מורה בביה"ס הריאלי מיסודו של הרב שמשון רפאל הירש ודוצנט בביה"מ הגבוה לתלמוד מיסודו של הרב ד"ר שלמה ברויאר והיה פעיל בתנועת הנוער "עזרא" ובהנהגה רעיונית של "צעירי אגודת ישראל" בגרמניה. מ-1923 החל לפרסם בגרמנית מאמרים ומסות על נושאים עיוניים ופובליציסטיים בשבועון "איזראעליט", בירחון המנהיגות של "עזרא" ובכתביעת שונים. התקרב לר' יעקב רוזנהיים מנהיגה של אגו''י ועבד במחיצתו, קיבל השפעה רוחנית מהוגה הדעות ד"ר יצחק ברויאר ומהפילוסוף פרנץ רוזנצווייג ותרגם כמה ממסותיהם לעברית ולאידית. נתן ידו לד"ר נתן בירנבוים בארגון תנועת "העולים".
בתוך "אגודת ישראל" נודע במלחמתו נגד היחס השלילי למפעל היהודי בארץ-ישראל ובעד פעילות בהכשרה, בעליה ובעבודה, שהיהדות הדתית העצמאית לא תעמוד בחזית האיבה לבנין הארץ אלא תפעל למען הקמת גרעין חרדי הנושא בעול ההגשמה בארץ. דעתו נתקבלה וב-1924 הועמד ביחוד עם הד"ר שלמה ארמן בראש המרכז הארצישראלי של אגו"י ופעל למען הגשמת "הציונות הדתית העצמאית". עשה תעמולה לרעיונו המרכזי הזה כעורך הירחון "מוריה", בחוברת "עמדתנו לגבי ארץ-ישראל" שיצאה ב-1928 בגרמנית ואח"כ הופצה ברבבות טפסים בתרגום אידי בפולין (בהוצאת "מנורה" בוארשה), וכן במאמרים למאות בשאלות הזמן ובמסות ספרותיות שפרסם בעברית ("הדרך", "דגלנו", ו"דרכנו" בוארשה, "יבנה" בלבוב, "הנאמן" בטלז וכו') ובאידית ("יודישע טאגבלאט" בוארשה, "ארבייטער שטימע" בלודז', "היינט" בריגה, "אידישער לעבן" בקובנה ועוד), שכמה מהם תורגמו לאנגלית ולהולנדית. כן פרסם מאמרים פילוסופיים על דת ואמונה בירחון האקדמאים הדתיים "מוריה" שיצא בפולנית בוארשה.
ב-1933 עלה ארצה והניח את היסוד לתנועת פועלי אגודת ישראל, ובתור חבר זה שנים רבות בועה"פ העולמי של אגו"י ובמרכז העולמי של פועלי אגו"י וכעורך הבטאון "שערים" של תנועה זו פעל בעקביות ובהתמדה לביסוס האידיאולוגיה של הפועל הדתי העצמאי ולביסוס מעמדם של פועלים אלה בתהליך העבודה והגשמה של בנין הארץ. אמנם מחוץ למסגרת הרשמית של ההסתדרות הציונית, אך למען אותה מטרה עצמה, תוך עמידה על 'משמר הדת והמסורת. נתקל בהתנגדות מצד חלק של האגודאים הירושלמיים, שמתוך איבה לציונים התנגדו לכל פעילות קונסטרוקטיבית דומה ל"ציונות", וכן בחשדנות מצד אנשי תנועת העבודה החילונית וה"מזרחית", - אך המשיך את דרכו בלי רתיעה. במשך הזמן הכניס את תנועתו לשיתוף בהקמתן ובניהולן של לשכות-עבודה כלליות והשיג הכרח בזכות הקיבוצים האגודאים להתישבות על אדמת הלאום.
יצא בשליחות התנועה ב-1934 לארצות מערב אירופה וב-1938 לליטא ולטביה. ב-1939 ערך את שבועון התנועה "העתיד". משהופיעה תכנית החלוקה של ועדת-פיל צירף את קולו בעתונות החרדית לדורשי מדינה יהודית עצמאית בחלק של ארץ-ישראל, ולקראת הועידה הארצית של אגו"י ב-1944 דרש בחוברתו "לקראת ההכרעה", שהיהדות החרדית תפנה לכיוון חדש בדרכה בישוב ולהתכונ