ליב פיינברג
נולד בירושלים, י"ט כסלו תרנ"ט (1898), לאביו ר' נחמן (מראשוני החלוצים מרוסיה) ולאמו תמרה בת ר' יהודה ליב גינזבורג (המגיד ממינסק). למד בת"ת "עץ חיים" ובבית-היתומים דיסקין, תורה ומלאכת הדפוס. בשנת תרע''ח נשא לאשת את רחל לאה בת אברהםיעקב ליברמן , ואחרי שנפטרה בירושלים, כ"ו סיון תש"ב, נשא את מלכה בת יעקב גוטליב. התחיל לעבוד כפועל דפוס והיה מראשוני הפעילים בין פועלי הדפוס בירושלים. בשנת תר"פ יסד את דפוס הפועלים. מהחברים הראשונים בהסתדרות העובדים הכללית. בתרפ"ח יסד את דפוס ארץ-ישראל ובתרפ"ט יסד את דפוס "הספר", הקיים בבעלותו ובהנהלתו עד היום.
השתתף ביסוד ברית בני מלאכה בירושלים וחבר הועד בה במשך הרבה שנים. היה חבר במועצת הלואה וחסכון במשך 14 שנה, חבר המועצה שליד בנק ברקליס במחלקת ההלואות לסוחרים ולבעלי מלאכה. חבר הנהלת בית-החולים ביקור חולים, חבר (פעיל, בהתנדבות) בהנהלת כולל מינסק.
בתרצ"ב יסד את שכונת הלואה וחסכון ליד בית החולים שערי צדק ביחד עם תשעה חברים שארגן. כל אחד השקיע רק מאה לירות במזומנים, והבנק הלואה וחסכון עזר להם בהלואות לשתים-עשרה שנה בתנאים נוחים.
בתש"ב יסד על שם אשתו הראשונה קופת גמ"ח ליד בית הכנסת "בית יהודה", שעוזרת לנצרכים בהלואות בלי רבית והונה גדל והולך.
אליאב פיקוביץ (אלון)
נולד בראש פנה, ט"ו אלול תרס"ה (15.9.1905), לאביו ראובן יוסף (מראשוני כפר תבור ומטובי אכריו ומגיניו) ולאמו חיה בת אלתר שווארץ מצפת (מראשוני ראש פנה). (ראה עליהם בכרך ד', מעמוד 1569).
כבן ארבע עבר עם כל המשפחה לכפר תבור כשהוריו התנחלו שם. בראשית לימודו בביה''ס השתתף עם כל חברי כתתו בהגנה על בנין ביה"ס נגד הג'נדרמים הטורקיים. (כידוע אסר השלטון הטורקי להקים בנינים בלי רשיון, וליהודים כמעט ולא ניתנו רשיונות אלא בהשתדלויות ממושכות ויקרות ובמחיר "בקשישים" גדולים. אנשי הכפר החלו איפוא לבנות בית-ספר בלי רשיון. בהתאם לחוק באו הג'נדרמים להרוס את הקירות שהוקמו. טיפסו הילדים הקטנים על הקירות וסוככו עליהם בגופם ולמרות הגערות והאיומים של הג'נדרמים לא ירדו. הג'נדרמים לא העיזו לפגוע בילדים קטנים וחזרו לבקש הוראות ובינתים עבדו בני המושבה יומם ולילה והעלו גג על הבנין, ואז לא הרשה עוד החוק להרסו).
גמר את ביה"ס העממי בכפר ואת ביה"ס החקלאי מקוה ישראל. אח"כ עבד במשק ההורים והשתתף בשמירה ובהגנה של המקום והשדות והגרנות, וכן בהתנגשויות ובקרבות עם השכנים הרעים מכפרי הסביבה וביחוד ממחנות הבידואים ערב א-זבח ויתר השבטים, שהיו באים עם מקניהם להשחית יבול ישראל ולגנוב ולגזול ולהסיג גבול.
בגלל חוסר קרקע בתנאים מתאימים להתנחלות בכפר עזב ב-1927 את החקלאות והחל לעבוד בפקידות בשרות הרכבות. שרת במשרות שונות, הצליח להתגבר על מזימות והכשלות מצד ראשי הפקידות הבריטית והערבית, שלא ראו בעין יפה יהודי לאומי מתקדם בעבודתו, וביחוד לא יכלו לסבול את נאמנותו לשפה העברית בניהול עניניו בשרות (אף כי שלט גם בשפות אנגלית וערבית שנדרשו בתקופת השלטון הזר), והגיע לדרגת מנהל תחנת הרכבת במזרח חיפה.
בשנות המאבק עזר במידת יכלתו למחתרת ה"הגנה" בעניני רכבות. החזיק מעמד בשרות בשנות המהומות על אף הסכנה ליהודי בסביבה ההיא. גם בתקופת היריות והתפוצצויות בחורף תש"ח החזיק מעמד בתחנה, ביחד עם קומץ פקידים יהודים, ושמר על שלימות הרכוש והמיתקנים עד לשחרור העיר ומסירת הרכבות והתחנה לשלטון הישראלי.
בחנוכה תרצ''ה נשא לאשה את אסתר בת רחל ושלמה שרגורודסקי , ממסדי חדרה הראשונים ובעל תעודת "תושב החאן" (ראה כרך ג', עמוד 1432). באותה שנה עברו לדור בקרית מוצקין כראשונים בין מיסדיה. היה חבר המועצה הקואופרטיבית של הקריה (כשהתנהלה בתור