(לפני מלחמת העולם הראשונה) היה בין הלוחמים והשובתים.
עבד כמה שנים בתור פקיד בבתי המסחר של "האחים רבינוביץ" ביפו. בשנת 1918 נכנס כשותף בבית החרושת למצות של המשפחה "דוד זליבנסקי ובניו".. בית החרושת המודרני הראשון למצות בארץ.
בשנת תרפ"א נשא לאשה את צביה בת קלמן ארקין, מעקרון.
ב-1927 נסע לגרמניה ורכש שם מכונות מודרניות לביהח"ר והצליח לשכלל ולפתח את תעשית המצות בארץ.
ב-1947 יצא מהעסק והקים ב"פרדס כץ" ליד בניברק בית חרושת מודרני גדול בשם: ישראל דננברג בע"מ." מנהל גמילות חסד "מנצפך" (מנוה, צדק, פרושים, כנסת) לזכר סבו - דוד זליבנסקי ז"ל.
מחותמי מגילת היסוד של "לשכת יצחק ילין" (בניברית) בת"א.
בנותיו ; שרה לאה אשת אליעזר וולף, תחיה אשת זרובבל רבינא, שפרה, דליה.
אהרן בוקסר
נולד בשנת תר"י (1850) בקישינוב (רוסיה) לאביו יצחק ולאמו אסתר. ראשית למודו היה ב"חדר" ובישיבה. ברוחו השתייך לפלג החסידי, ואחת מתכונותיו היתה הנטיה להשתפכות-הנפש, וכתוצאה מכך האהבה לעבור לפני התיבה.
פרנסתו היתה על הדרדקות.
נשא לאשה את שרה בת ישעיהו זנביל , - אחותו של ראובן לרר מיסד נחלת-ראובן, ואדי-איל-חנין, שהיתה אחר כך לנס-ציונה.
שרה אשה חכמה, רואה נכוחה ומעשית מאד היתה, וביתה שימש בית ועד לקרובים ומכרים - שהיו מתאספים אצלה למען קחת עצה מפיה, ואחיה ראובן לרר כשהחליט לעלות ארצה, תנאי התנה, שאין הוא עולה אלא אם שרה אחותו עולה אתו. וכך עלה גם אהרן לארץ בשנת 1883, בחברתם של אשתו וגיסו ראובן להרר, בסירת מפרש. עליה זו, הרפתקאותיה והסכנות הכרוכות בה מרובות היו, ולמרות אשר ידעו למפרע את הנשקף להם בנסיעה זו - לא נרתעו ממנה, כי הארץ, ומשימתם החלוצית של קודמיהם, מיסדי ראשון-לציון והבילויים - רמזה להם. ואהרן שותף היה לראובן לרר ביסוד נחלת-ראובן (נס-ציונה).
בבואו ארצה כתת מלמד הדרדקי את קולמוסיו לאלה ולפגיון, כמצוה שהזמן גרמה, ויתקיים על השמירה. הוא שמר אצל צלליכין, פפירמייסטר, שליט ועוד בראשון-לציון, ואת דירתו קבע חליפות ב"סאקיה" או בואדי-איל-חנין, מקום מגורי גיסו. שם השתכנו חמש משפחות בצוות בבית אחד: - אהרן בוקסר, זאב זייצוב, ירושבסקי, מיכל שניידרוביץ, ואפרים צבי חרל"פ. בואדי-אל-חנין נבנו חמשה צריפי עצים, בהם גרו: משה לרר, בן-ציון פליישמן, בירמן, יוסף פלדמן ואהרן בוקסר . ואח"כ נתוספו עליהם גם צבי הוכברג ושמואל סלובס. שלוש עשרה שנה עבד בכרמי ראשון-לציון, ובמשך זמן מה הספיק לנטוע כרם גפנים בואדי-אל-חנין. לראשון-לציון היה יוצא מביתו עם שחר וחוזר עם צאת הכוכבים. ורק אז, בלילות, - היה מתמסר לעיבוד של כרמו שהכניס לו בערב כ-30 קנטר ענבים.
המשיך במסורת התורנית בארץ, - אבל לא בדרדקות, אלא אם כי באמירת "שיעור" בבית הכנסת של ואדי-איל-חנין, שהיתה לנס-ציונה.
רעיתו נפטרה בראשון-לציון, ונקברה בה בח' שבט התרנ"ו (1897) ואהרן נפטר בנס-ציונה ביום י"ג חשון תרע"ז, צאצאיהם : ירמיהו (פרדסן בנס-ציונה), זלדה (היתה נשואה לדוד לנדאו ז"ל, מנס-ציונה).
שלמה פסחוביץ
נולד ביפו, ט"ו ניסן תרס"ה (20.4.1905) לאביו יהושע (ראה כרך א', עמוד 338) ולאמו יוכבד לבית פידלמן. קיבל חינוך מסורתי בתלמוד תורה ובבי"ס תחכמוני.
בפרץ מלחמת העולם הראשונה (1914) גורש עם משפחתו לאלכסנדריה - מצרים (בתור נתינים רו