סיים) ושם המשיך ללמוד בביה"ס של הקהילה. בגיל 14 החל לעבוד במשרדי בי"מ ציקורל בקהיר והמשיך את לימודיו בבית ספר למסחר בקהיר וגמר אותו ב-1922.
ב-1928 נסע לצרפת ונתקבל בבי"ס גבוה להנדסה. לרגל מחלה נאלץ להפסיק את הלימודים וחזר למצרים.
היה שם פעיל בארגוני הנוער (הצופים והמכבי) ובתנועת "העברי הצעיר".
ב-1934 חזר לארץ ועבד כמנהל חשבונות ראשי בבנק קופת עם בע"מ בתל-אביב.
באותה שנה נשא לאשה את לואיזה בת מאיר גריגו. השתלם בהנהלת חשבונות ועבר את הבחינות של האגודה הלונדונית A.I.A. לרואה חשבון ובשנת 1947 עבר את הבחינות של האגודה הלונדונית A.C.C.A. הוסמך כרואה חשבון ומבקר (1952).
מזכיר "התאחדות בני הישוב", אח ב"לשכת יצחק ילין" (בני-ברית) בתל-אביב.
בנותיו: מאירה, ניצה, אודיה.
יעקב רוזנברג
נולד בברסלאו, שבגרמניה (וורוצלאב שבשלזיה, פולין), ה' כסלו תרפ"ו (22 נובמבר 1925), לאביו מרדכי ולאמו מינה לבית גוטר (ילידי גליציה, ממשפחה חסידית). נתחנך בגן-ילדים ובבי"ס בגרמנית. נוסף לכך התחיל ללמוד בגיל 5 חומש ב"חדר".
ב-1936 עלה ארצה עם המשפחה והמשיך את לימודיו בבי"ס דתי. הצטרף לתנועת "ברית החשמונאים" (ארגון נוער דתי רביזיוניסטי), הצטיין בו ובגיל 14 הגיע לדרגת מדריך.
אחרי גמירת ביה"ס העממי החליט ללמוד בישיבת חברון בירושלים. הוריו התנגדו ואמרו לשלחו לגימנסיה. אך כשהודיעם על החלטתו התקיפה, שאם לא ינתן לו ללמוד בישיבה ילך לעבוד, חששו מפני הבושה, שתלמיד כה מוכשר ובן יחיד יוכרח להפסיק את לימודיו לעיני כל, וחדלו מהתנגדותם.
בישיבה סיגל לו במהרה את השפה האידית ואת מדת ההתמדה בלימוד והיה יושם ולומד באולם הישיבה אף בלילה אחרי חצות, ובמשך הזמן נודע כעילוי. התפרנס בדוחק ממתן שיעורים ונשא את סבלו באהבה. המשיך לפעול ולהדריך ב"ברית החשמונאים". חיבב את מרחבי הטבע והיה מארגן טיולים ברגל וברכיבה על חמורים, לעתים היה שוכר גמל לטיול קצר ופעם עבר בלוית חבר אחד את העמק באופניים. הנהיג בארגון שירה חסידית בצבור, הקרין התלהבות חסידית על סביבתו ובטיולים היה מתפלל כשליח-צבור ומשרה רגשי קודש על כל החבורה. היה פעיל גם ב"ברית השבת" ועזר בהכנת החומר הספרותי לתעמולה ולהסברה. לאחר זמן עבר לישיבת "מרכז הרב". המשיך לשקוד על הלימודים בתורה ובמחשבה ישראלית, הוסמך להוראה (לרבנות) ומעולם לא התפאר בהישגיו. הת כונן לבחינת כניסה לאוניברסיטה, עבר את הבחינה בהצלחה ושוחרר משכר לימוד. התמסר ללימודי פילוסופיה כללית ועברית, קבלה והיסטוריה, ותוך כך המשיך לשקוד על לימודיו גם בישיבה. מצבו החמרי היה קשה והוא שקד לעזור לחבריו העניים בהלואות שהשיג מאחרים, ובכלל שקד על טובת הזולת יותר מאשר על טובת עצמו.
הצטרף ל"לוחמי חרות ישראל" וחדרו היה אכסניה ומפגש ומחבוא לחבריו הלוחמים. בליל ה-17.9.47 הפתיעוהו שליחי הבולשת הבריטית בחדרו, כשהוא יושב ולומד "יורה דעה", מצאו אצלו כרוזים וחוברות תעמולה, החרימו את כל מכתביו ותעודותיו, ואפילו את תעודת הסמיכה ולא החזירוה. נלקח למעצר ולקח אתו את התפילין ובבוקר הראשון למעצרו כבר התפלל בתפילין בהתלהבות חסידית. הועבר למחנה לטרון ושם המשיך ללמוד וללמד ולהעניק תורה וחכמה לחבריו שבמעצר, ואף הבלתי-דתיים העריצוהו בשל חכמתו ותורתו ודבקותו באמונה. השתתף בחפירת המנהרה עד שהובא לדין בירושלים ונשפט לשנתים מאסר ונשלח לבית-הכלא המרכזי בירושלים. שם ארגן חוגים ללימוד היסטוריה, פילוסופיה וגמרא והוא עצמו הרבה ללמוד ואף בתורת מארכס התענין לשם "ודע מה שתשיב..." למד גמרא בקול רם בחדר שבו החלו חבריו חופרים מנהרה בנסיון לצאת לחופש. ניהל את התפילות בשבת, היה אחראי לעניני הדת והכשרות והאסירים קראו לו בכינוי חיבה "רבילה" (הנער-הרב).
לפני צאת הבריטים מירושלים העבירו אותו וכמה אסירים פוליטיים לעתלית. שם המשיך בפעולות תרבות ודת וגם בפעולות מחתרת. לעצתו הוצאו חברים במזודות של חברים ששוחררו. כולם הציעו לו שיצא גם הוא בדרך זו, אך הוא סירב באמרו שהפצועים קודמים. אחד מהפצועים ניסה להבריח החוצה בתוך שק תפוחי-אדמה טעון על מכונית. אך הפעם לא הצליח.
בינתים כבר שרר בארץ, מחוץ למחנה עתלית שנשאר זמנית בידי הצבא הבריטי היוצא, משטר של מדינת ישראל עומדת במלחמה קשה נגד כל מדינות ערב.