אביו השתייך לפי דעותיו הפוליטיות והשקפותיו למפלגת ה"קדטים" ברוסיה, שבראשה עמד אז מי ליוקוב המפורסם, חניכו של הנער הושפע- בהתאם למהלך רוחו של האב. חנוכו העברי הצטמצם והסתיים ב"חדר", שלאחריו הוכנס לגמנסיה רוסית. כי אביו רצה שישתלם לרפואה. גירסת ינקותו הוזנחה לגמרי ואף גם הורחק מהשאלה היהודית בכללה. מהגימנסיה עבר לבית-ספר גבוה להנדסה ביקטריניסלב.
המקרה זימן אותו עם כמה מתלמידי הגימנסיה של כגן, שעברה אז מוילנה ליקטריניסלב ואלה הכניסוהו לחוג של צעירים שבראשם עמד אז אברהם שלונסקי. רבים וקשים היו הויכוחים והדיונים שהתנהלו בין חבריה של קבוצה זו, שקראה לעצמה בשם "ציונים", לבין בן-ציון וחבריו שהיו נוטים לקומוניזם. הוא עצמו התנגד באופן חריף לדעותיהם של "הציונים".
לאחר שדולים רבים של אחד מהחברים החדשים הסכים לבקר במועדון הציוני. בערב בקורו במועדון הרצה שם נתן ביסטריצקי על המשוררים שניאור וטשרניחובסקי הרצאתו היפה השפיעה עליו וגבר בו החשק להכיר את היצירות האלה. חבריו החדשים לא החמיצו ולא הזניחו את ההזדמנות הטובה והמציאו לו את הספרים בתרגומם הרוסי.
לא עבר זמן רב והפך לאוהד הרעיון הציוני, וככל שהרבה להכירו נעשה יותר נלהב לו. לימים הצטרף להסתדרות "צעירי-ציון", שבראשה עמד אז ביקטריניסלאוו ישראל אידלסון (עכשיו: - בר-יהודה). ואף גם נעשה לחבר פעיל במפלגה. לכשחזר מיקטריניסלאוו לביתו בבוגוסלב - הביא אתו את דעותיו החדשות ויעש להן נפשות בין חבריו במקום, ובהיות ובמקום התארגנה אז קבוצת "החלוץ" הצטרף גם הוא אליה, ואף עמד בראשה של קבוצה זו, והיה בין הדורשים בתוקף את העליה לארץ.
בשנת 1920, עזב את בוגוסלב עם קבוצה בת 25 חברים שהחליטו לצאת את רוסיה ולעלות לארץ. הדבר לא היה אז מן הקלים, ונסיעתם, שכרוכה היתד, בהרפתקאות מרובות וקשות, ארכה קרוב לשנתיים.
את בוגוסלב עזבו בתור קבוצה קולקטיבית לשם הו צאה לפועל של עבודות חקלאיות. כונתם היתה להגיע בהסואת משימה עד לגבול הרומני - ולעברו. אך לא קל היה להוציא החלטה זו אל הפועל, כי נפל חשדה של הבולשת הרוסית עליהם, ולמען הטעות את ה"צ'יקה", שהתחילה להתחקות אחריהם, מוכרחים היו להיכנס באודיסה לאוניברסיטה. , אך גם שם לא יכלו לשבת במנוחה והוכרחו לנדוד הלאה, ולעבור למושבות. היהודיות אשר בסביבות ניקולאייב, שם עבדו במשקים החקלאיים בתור פועלים. בן-ציון עבד שם אצל דוד-בר קוסוי (דודו של יונה קוסוי), בכפר דוברויה, שבפלך חרסון. יהודי הכפרים האלה עזרו להם להגיע לגבול, ובשנת 1922 - כשנתיים לאחר עזבם את בוגוסלב, הצליחו סוף כל סוף לעבור הגבול ולהגיע לבסרביה, במקום שם היו עצורים במשך כמה חדשים ועלו ארצה בשלהי שנת 1922.
עם בואו ארצה נכנם מיד לעולה של עבודה צבורית. בימים היה עובד כפועל שכיר-יום בכרמים ובפרדסים ברחובות, ובערבים התמסר לעניניו של צבור הפועלים במושבה. ניהל את לשכת העבודה, הקים את ארגון פועלי הבנין, יצר את המשרד הקבלני לבנין ולאחריו את המשרד הקבלני לחקלאות (עכשיו "חק"ל"). זמן מה גם כיהן כמזכיר מועצת פועלי רחובות, מטעם רשימת ההסתדרות נבחר לחבר במועצה המקומית ברחובות (משנת 1934), כיום מכהן הוא בה בתור יושבראש.
חבר מועצת פועלי רחובות. היה פעיל בהגנה.
נשא לאשה את מרים בת נחום זלמנזון. צאצאיו: אופירה אשת אברהם קושניר, זוהר (חבר מנרה).
משה פחטר
נולד בכפר אוסלובו, על יד מלניק (עירה ע"י הבוג, בפלך גרודנו, רוסיה, כיום פולניה), כ"ט חשון תרמ"ו, לאביו פרץ בן אברהם פחטר (ראה בכרך זה) ולאמו חנה בת ברוך פולקביץ. קבל חנוך מסורתי ב"חדר" והשלים את ידיעותיו בלמודי היהדות והלמודים הכלליים מפי מורים פרטיים.