בלגיה, באוניברסיטה העברית בירושלים (התלמיד הראשון באוניברסיטה) ובאוניברסיטת סורבון בפריז. קבל תוארים D.Sc. )Dr. ES. Sciences( C.S, S.C.J., M.R.I.C.
היה ממארגני הסתדרות הסטודנטים היהודים בפריז ובצרפת, חבר הועד הציוני בפריז, חבר הועד של ארגון הסטודנטים הבין-לאומי.
בשנת 1923 עלה לארץ.
בשנת 1927 נשא לאשה את צלה בת לאה ודוד טרנו פולסקי. חבר ועד הסתדרות הכימאים, חבר בני-ברית.
היה אסיסטנט לכימיה אורגנית באוניברסיטה העברית ויו"ר ועד הסטודנטים של האוניברסיטה העברית.
השתתף בכמה קונגרסים כימאיים בחו''ל ובארץ.
כיום, כימאי חוקר במכון ויצמן למדע, ברחובות.
פרסם כ-50 מאמרים מדעיים בעתונים כימיים שונים בחו"ל.
חבר הגנה משנת 1924, מפקד קבוצת חמ"ד (חיל מדע) בעת מלחמת השחרור.
בנותיו : נעמי, רות.
יצחק משה זילבר (אבי אסירי העליה)
נולד בצפת, כ"ז תמוז תרנ"ב (1892), לאביו אלתר (שמחה יחיאל חיים) (בן ישראל אברהם, שעלה לארץ מסטאניסלאבוב שבמזרח גליציה) ולאמו חנה פייגה בת מרדכי בן-אליהו .
למד בחדרים ובישיבת הרידב"ז בצפת ובשנת תרע"ב נשא לאשה את צפורה בת בן-ציון מרגלית. עסק בתעשית משקאות, סוכנות חברת "שמן", מסחר במכולת וכו'.
בפעם הראשונה החל לעסוק במצות פדיון שבויים בתרע"ה, במלחמת-העולם הראשונה, כשהובאו חיילים יהודים מהצבא הטורקי למאסר בכלא צפת ועכו, והוא סיפק להם צרכי אוכל ואף הצליח לשחררם בערבות.
משנת תרפ"ה ואילך נתרחב לו מחזור "עסק" זה באסירים מסוג חדש : יהודים שנאסרו בגליל העליון ב"אשמת" כניסה לארץ ירושתם דרך גבולות הצפון מסוריה ומהלבנון בלי רשיונות מאת השלטון הבריטי הזר.
לפי הנוהג היו מחזיקים "עבריינים" כאלה בבית-כלא עד להעמדתם לדין, כשיפסוק להם השופט קנס או מאסר (או שניהם יחד, כמו שכתוב בחוק) על עצם "העבירה" וינתן צו מהשלטון העליון לגרשם מהארץ ולהחזירם לארצות מוצאם. ומאחר שפתבג המלכות בכלא לא היה משביע רצון וקיבה, לא התנגד השלטון למעשי חסד של אנשים טובים שהביאו מזון הגון ואנושי לאסירים הללו. בהזדמנות זו נאחז ר' יצחק משה והיה מביא אוכל לאסירי העליה בבתי-הכלא שבגליל והשוטרים והקצינים היו מכבדים את מפעלו האנושי ונתנו לו רשות להיכנס לבתי- הכלא, למסור לאסירים את האוכל בעצם ידיו ולשוחח עמהם. את הבאים מאירופה, שלא נמצאו אצלם תעודות בדבר נתינותם וארץ מוצאם, היה מלמד לטעון בפני השופט שהם מרוסיה, ומאחר שלרוסיה לא היו מחזירים את הבורחים ממנה, נפטרו בעונש על עצם ה"עבירה" של כניסה בלתי חוקית והורשו להשאר בארץ. אך היו גם אסירים צפויים לגירוש, אלו נשארו בידי השלטונות, ובשבילם היה צורך להמציא עזרה והצלה בדרכים אחרות. אותם היה מוציא בערבותו עד למשפט (סכום הערבות היה שונה לפי המקרים : מ-50 עד 200 לירות לגלגולת). דמי הבולים, שהדביק על כתבי-הערבות הרבים שנתן בעד אסירי עליה בתקופה שלמעלה מ-20 שנה, הצטרפו לסכום ניכר, והערבויות ששילם בעד אסירים צפויים לגירוש ודאי, שלא דרש מהם כלל להתיצב למשפט, ואדרבה... - הצטרפו לאלפי לירות ששילם מכספו הפרטי, ולא פעם אף מהלואות שחסך אח"כ מפיו כדי לפרען, ומהמוסדות לא קיבל שום עזרה למפעלו זה. רק מעטים התיצבו למשפט ברצונם לבל יגרמו לו נזק, אבל רובם היו רחוקים מאד ממקום משפטם, כי אחרי ששוחררו בערבות היה מאכילם ומלינם בביתו או בבתי יהודים אחרים , ואף נתן להם כסף להוצאות הדרך למקומות אחרים בארץ, ולא פעם טרח לחפש קרובים וידידים לעולים הללו, שיעזרו להם בסידורם. ובהגיע מועד המשפט היתה המשטרה דורשת אותם ממנו, ומאחר שלא היה יכול (וגם לא רצה) למסרם למשפט ולגירוש, היה חייב לעמוד בעצמו לדין ולהשפט לתשלום הערבויות שחתם עליהן. הוא הגיע לבקיאות גדולה בדינים ובמשפטים