החליטו לפעול לפי רוחו - הקדים ושאל את אחיו דוד (אליעזר) "מה דינו של כורם אשר הבאיש ריחו בעיניהם של פקידי הבארון?" ותשובתו של אחיו היתה: "זה באמת ענין רע ועסק ביש".
החליט להשתחרר מעולם של הפקידים, לשם כך התחיל עוד בחורף של שנת 1900 לסדר לעצמו משתלה של עצי הדר. כעבור שנה אחת, ב-1901, הצליח לבצע את תכניתו במקצתה, ע"י זה שעקר 12 דונם מן הכרם של משקם ויטעם פרדס עצי-הדר.
את הבאר בפרדסו חפר בעצמו במו ידיו. אך היות ולא היו בידו די אמצעים כדי רכישת מכון להעלאת מים, סדר גלגל מעלית, ועל ידו היה מעלה מים לכל עץ ועץ להשקאתו בדליים. וכך היה נוהג במשך כל השנים הראשונות.
כאשר נוכח שבידיים ריקות וצרור נקוב לא יצליח להקים ולהבריא את משקו במהרה - החליט לחזור לאמריקה לשנים מספר על מנת לצבור סכום כסף לסדורו של המשק. לשם כך חזר בשנת 1903 לשיקאגו. שם נכנס שוב לעבודה באותו בית-החרושת שכבר היה מוכר שם. בשנת 1905 חזר שוב ארצה ולמשקו בנס-ציונה. בחזירתו נוכח כי אמנם לא טעה בחישוביו, כי אז חל המשבר בענף היין בעולם. ועל הכרמים שנוטעו במושבות שלא לפי רשיון הפקידות הבארונית חלה גזרת העקירה, התמסר לפרדסו ובשנת 1907 שב וחפר באר שניה, יותר מודרנית, שאת חפירתה הוציא לפועל בעזרתם של אחיו דוד לנדאו וידידם ירמיהו בוקסר.
בתרס''ט נתקבל לחבר באגודת "פרדס", והיה חבר במועצתה, וחבר בועדה המצומצמת שע"י המנהל הראשי, יחד עם משה סמילנסקי ויעקב גינזבורג ואחר-כך הצטרף אליהם גם ירמיהו בוקסר.
ב-1938 יסד ביחד עם ירמיהו בוקסר, האחים פצ'ורניק, האחים היימן, האחים לרר ועוד את הקואופרטיב של "פרי-תז".
היה פעיל בחייה הצבוריים של נס-ציונה מושבתו. כהן בה כמה שנים כיו"ר הועד בפרוץ מלחמת העולם של שנת 1914, היה יו"ר הועדה לציוד של מצרכי מזון ולשם כך עבד בצוותא עם פקידות היק"א.
עם כניסתם לארץ של הבריטים - לאחר נצחון בנות הברית, נבחר (הודות לשליטתו בשפה האנגלית) ליו"ר הועדה ליחסי צבור שבאה במשא ומתן עם שלטונות הכבוש. (בימי התורכים הוצע לו להיות למוכתר, אבל הוא סרב).
במלואת לו ששים שנה, נרשם ע"י מעריציו בספר הזהב של הקה"ק. משה סמילנסקי מזכירו ומרחיב את הדבור עליו בספוריו.
יצחק רבינוביץ
נולד בחודש אב תרמ"ז (1887) בכפר וישביאני שבליטא לאביו אריה ולאמו בתיה לבית זלוטובר. גמר בי"ס תיכוני, למד בבית-ספר טכני בסכסוניה, גרמניה, והוסמך למהנדס.
ב-1913 נשא לאשה את ד"ר אהובה בת יחיאל רבי נוביץ .
עבד כמהנדס בבית-חרושת במוסקבה ואחרי מהפכת אוקטובר נתמנה למנהל המחלקה למתכת במיניסטריון לבניה של ברית המועצות.
היה פעיל בתנועה הציונית, ממיסדי המכבי, המכבי הצעיר ואח"כ השומר הצעיר ברוסיה והיה חבר המרכז הציוני האחרון ברוסיה, שפעל במחתרת.
משגברו רדיפות השלטונות נגד נאמני ציון ושותקה כל פעילות ציונית הצליח לקבל רשיון לצאת מרוסיה ובמאי 1929 הגיע ארצה. השתקע בתל-אביב ועסק בתעשיה ובמסחר במיתקני חשמל ומתכת וביחד עם המהנדס גורודישץ הנהיג את השימוש בהסקה מרכזית בארץ.
השתתף ביסודה ובפעולותיה של חברת "מגן" לעזרת אסירי ציון ברוסיה, ובשנים האחרונות הנו מנהל המדור הרוסי של הסוכנות היהודית והנאמן הממונה על הרכוש הרוסי במדינת ישראל.
פרסם מאמרים על הציונות והציונים ברוסיה ב"הארץ", "הצופה", "הד ירושלים" ובעיקר ב"העולם".
ערך חוברת וספרים ברוסיה לשם רכישת אהדת ברית המועצות למפעל הציוני, ביניהם הספר "ארץ-ישראל ופיתוח יחסי המסחר בינה ובין ברית המועצות" והחוברות "למשק ולנשק", "פנינו לים", "לחופי המולדת העתיקה", "הרצל ופינסקר", ד"ר סירקין", ועוד.
חבר ב"הגנה" מ-1933 ואילך ובמלחמת העולם ב' היה מנהל מחלקת המקלטים במפקדת הג"א.
בניו: מאי, סגן אלוף (מפקד בחיל ההנדסה), מיכאל רב-סרן (מפקד פלוגה טכנית בצה"ל).
אליהו ששון
נולד בכ"ה שבט תרס"ב (2.2.1902) בדמשק שבסוריה לאביו דוד ולאמו שרה בת שלמה אבו-אל-עפיה. למד בביה"ס כי"ח בדמשק ואח"כ בקולג' הצרפתי בבירות. היה פעיל במכבי וביקר בארץ ב-1918 וב-1919. ב-1919 החל לערוך בדמשק עתון ערבי-יהודי בשם "אלחייאת" במטרה לגשר בין עם ישראל ועמי ערב.