אידישע פאלק" ו"די אידישע וועלט" (קליבלנד), "אונזער וועלט" (פריז), "קענעדער אדלער" (מונטריאל), "קענעדער נייעס" ו"דער אידישער זשורנאל" (טורונטו), "אפריקאנער אידישע צייטונג" (יוהניסבורג), "די אידישע צייטונג" (בואנוס איירס), "דער מאמענט" ו"פאלקסבלאט" (מונטיבידיאו) ואחרים.
במאמריו בעתונים הנ"ל הוא כותב על כל מה שמתחדש בספרות העברית האיי"ת, וכן על חיי-הציבור וחיי-הרוח של עמנו בארץ.
משנת תש"י משתתף כסופר קבוע באנציקלופדיה "יזרעאל" בכתיבת ערכים בקבלה, חסידות, ספרות עברית ואידיש. פרסם מאמרי בקורת על סופרים רבים, בכתיבתו הוא ניגש לא כמבקר מנתח, כי אם כמסתכל ומפרש, המנסה לחשוף את עולם היצירה של היוצר במחשבה והשירה של הספרות העברית והאידית.
מלבד בשמו המפורש הוא מפרסם מחקרים ומאמרים בפסבדונימים: א. ינאי, א. יונה, א. פן, א. בן-מאיר, בן-המביט ועוד.
כעסקן של תנועת המזרחי הוא עומד במערכות החיים הציבוריים של היהדות הדתית בארץ. בשנת תש"י נבחר כחבר הנשיאות של הועד הפועל של המזרחי בחיפה וכחבר המועצה הארצית של המזרחי. משנת תשי"א פעיל כחבר הועד של ועד הלשון ובשנת תשי"ב נבחר לחבר הועד המנהל ולגזבר הכבוד של "החברה לחקר המקרא בישראל", ועם הוסדה של הספריה התורנית המדעית בחיפה נבחר לחבר הועד של הספריה. בשנת 1951 נבחר כציר לועדה העשירית של כינוס המזרחי בישראל.
כסופר ועסקן צבורי-תרבותי, מאחד הוא כמה תכונות-יסוד המגוונות את פעולתו הספרותית והציבורית, כטיפוס נאה של גידולי עיר המקובלים צפת, העיר הקדושה, בה נולד והתחנך.
נפתלי הלל
נולד בשנת תר"ג (1843) בעיירה פודולאילוי שליד יאסי, שהיתה אז בירת הנסיכות מולדבה הכפופה למרותו העליונה של השולטן הטורקי, לאביו הלל שהיה מחסידיו של הרבי ר' איצ'לה פרידמן מבוהוש, מגזע ר' ישראל מריז'ין-סאדיגורה, ואת בנו נפתלי, כיתר בניו, חינך לתורה ולחסידות - ולאמו פסיה. כשגדל נפתלי נשא לאשה את בת-מקומו לאה בת דן והשתקע ביאסי. שם עסק במסחר "טוטון" (עלי טבק טורקי) ונייר לסיגריות (אז עוד לא היו נהוגות שם סיגריות מוכנות). לאחר זמן עבר לעסק אחר : לגבות מסים לממשלה לפי השיטה הטורקית הישנה, שהיתה נהוגה גם בנסיכות-החסות מולדבה. קופת הממשלה היתה נגועה בריקנות כרונית ולכן היתה מחכירה את המס לאנשים פרטיים בסכום קצוב, שנקרא "אוטקופ", והללו היו גובים אח"כ את המס מאת התושבים בתוספת רווח מסוים.
משהתאחדו שתי הנסיכויות, וואלאכיה ומולדבה, וב1878 הגיעו לעצמאות בתור ממלכת רומניה, החלה הממשלה מנשלת את היהודים, שנחשבו כ"זרים" לפי החוק ולא קיבלו אזרחות במדינה" והמשטר הזה פגעגם בר' נפתלי. אך בעוד שאחרים הסתגלו למצב וקנו להם זכות-קיום במחיר שוחד ושלמונים, החליט ר' נפתלי, שאם צריך לתת שוחד, מוטב לתתו לטורקים עצמם ולא לתלמידיהם הרומנים, כי הטורקים נותנים לפחות יחס אנושי וכבוד אדם בעד הכסף ואינם מתיחסים ליהודים באיבה ובבוז; ואם לתת כסף לטורקי, מוטב לקנות בעדו זכות ישיבה ומחיה בארץ-ישראל, בה אין היהודי "זר'', - וכשהחלה בתרמ"ב עלית יהודים מרוסיה ומרומניה, היה ר' נפתלי בין הראשונים.
כשבא ר' זלמן דוד לבונטין ליפו כבר מצא אותו כאן, ור' נפתלי הצטרף ליוזמי "ועד חלוצי יסוד המעלה", שיסד את ראשון לציון, והיה מטובי הפעילים ומחותמי כל הפרוטוקולים של ועד זה. נתקבל בין "שש המשפחות הנוספות" של מחוסרי האמצעים, שעשרה מיסדי ראשון לציון קיבלו אותם בתור "המיסדים הנוספים", ויחד עם העשרה עלה על הקרקע בט"ו באב תרמ"ב.
היה אבר למופת, שקדן בעבודתו בשדה ובכרם, פעיל בצרכי צבור כחבר הועד ופעם אף בראשו, וביחוד הצטיין בתור בורר בישוב סכסוכים כשופט מחונן בתפיסה עמוקה ומקיפה ובהבאת הצדק להכרת שני הצדדים.
ר' נפתלי שמר אמונים לחסידותו, ובשבתות היה יוצא בכל פאר "הלבוש הלאומי" של החסידים ואפילו על ה"שטריימל" לא ויתר, אם כי הוא היה היחיד בראשון לציון בשמירת אפנה זו בשלמותה, ומזמן לזמן היה נוסע אל רבו לבוהוש לשאוב ממנו השראת קדושה וחסידות. בשעתו אמנם ניסה הרבי להניאו מהנסיעה לארץ הרחוקה ושידל אותו לנסות להחזיק מעמד במולדבה כמו יתר היהודים, ואם כי ר' נפתלי עמד איתן על רצונו ולא ציית לרבי, היה הרבי מקבלו בכבוד ובחיבה כשבא מארץ-ישראל לבקרו בבוהוש, ובאחד הביקורים נתן לרי נפתלי למזכרת אחת מגלימותיו - איצטלת פסים של משי צבעוני, ור' נפתלי היה לובש אותה בימי חג ומהלך בה בגאון בתוככי ראשון לציון בין ה''רוסים" למרבה תפארת החסידות.
משנפטר ר' איצ'לה מבוהוש דבק ר' נפתלי בבנו השני, הוא ר' אברהמלה פרידמן, שניהל את רבנותו