במחסני נפט בפרוזשאני. בורשה פנה למסחר תבואות.
בעבודה ציונית-צבורית החל מנעוריו. היה יו"ר אגודת הציונים בפרוזשאני, ארגן את הספרית העירונית. בורשה שמש כב"כ הועד הציוני העירוני במשרד הארצישראלי וכמפקח בשני בתי ספר של "תרבות".
פעם ראשונה בקר בארץ עם אשתו בשנת תרע"ד (1914). בשנת תרפ"ה (1925) עלה על מנת להשתקע. התישב בתל-אביב והיה לחלוץ תעשיית הבירה בארץ. לשנתיים ימים (1930-1928) יצא לפרוזשאני לשם חיסול עסקיו ורכושו שם. (בימי שהותו שם שמש כיו"ר הגימנסיה "תרבות"). עם שובו ארצה הוציא פטנט על המצאת משקה חדש בשם "צוף". פתח בית חרושת ברמת גן בשותפות עם "תנובה", ושמש כמנהל בית החרושת עד 1948.
בשנת 1930 פרסם חוברת "אל הצרכן" על החדרת תוצרת הארץ. כמו כן פרסם ב"המשפט" של ד"ר אייזנשטט מאמר על "חוקי העונשין בתורת משה". ב"השדה" פרסם מאמר על גידול כישות בארץ.
בשנת תש"ט מסר את כתב היד של גיסו הרב יצחק יעקב בהרש"ל אב"ד דפוניביזש, והשתתף בהוצאת הספר "זכר יצחק" שהופיע על ידי מוסד הרב קוק.
בשנת תרס"א (1901) נשא לאשה את אסתר בת יעקב דב אייזנשטט. נפטר ביום ט"ו ניסן תשי"ב (10.4.52).
אבינועם הורביץ
נולד בט"ו בטבת תר"ן (1890) בגדרה לאביו הבילויי צבי בן יעקב (ראה כרך א', עמוד 484) ולאמו לאה (כרך ב', ע' 654) בת יהושע דב ויהודית בנינסון (כרך א', ע' 397). התחיל ללמוד בחדר ואח"כ בביה"ס משנוסד במושבה. הצטיין מילדותו במתימטיקה ובפיסיקה להלכה ולמעשה. בגיל שבע כבר נודע במושבה כבעל ידי זהב בתיקון שעונים ומכונות-תפירה. בגיל עשר כבר שלח יד, עם חברו עמרם (בן הבילויי יעקב שלמה) חזנוב בעבודות נועזות ומורכבות יותר. מקופסאות-פח, עופרת וחלקימסמרים בנה מכונת-קיטור, משאבה ומגדל-מים במיניא טורה, והצעצועים פעלו כדרוש בהפקת כח, בשאיבה ובמילוי הבריכה. כן בנו מיניאטורה של בית אבנים, כדוגמת הבתים החדשים שנבנו אז במושבה, בגודל 1/2x1/2x1 מטר, מאבני-גזית זעירות מסותתות להפליא, חלונות ודלתות במיטב מלאכת הנגרות ושלד עץ לגג. אחד העם שביקר אז במושבה דרש לשלוח את הבנין כמו שהוא לתערוכה העולמית שהתקיימה אז (1900) בפאריס ואנשים החלו לחפור מסביב כדי להטעין את הבנין עם הקרקע שמתחתיו לתוך ארגז למשלוח. אך בלילה בחרה לה חתולה את הבית להמליט בו את גוריה והצליחה להדחק פנימה בפתח, ומשלא יכלה לצאת השתוללה בזעמה והרסה את הבנין, לרגזו הרב של אחד העם.
משגמר את ביה"ס העממי אמר אביו לשלחו למקוה ישראל להשתלם בחקלאות, אך דעת הקהל במושבה דרשה, שאבינועם ישתלם במכונאות, שגילה בה כשרון ונטיה, והאב נעתר ושלח אותו זמנית לביהח"ר למכונות של ל. שטיין ביפו. והנה פרצה בבית-החרושת שביתה הראשונה בארץ - וכשהופרה על-ידי פועלים אחדים ונכשלה, סירב הנער לחזור ולעבוד עם מפירי שביתה. בן 16 נכנם לעבוד כשוליה במחלקת המכונות של יקב ראשון לציון ובמהרה עלה לדרגת סגנו של המכונן הראשי ושכרו עלה מפראנק אחד ליום לשלשה ואח"כ לחמשה, ותוך כך חי בצמצום וחסך להוצאות לימוד בעתיד. והנה פרצה ביקב השביתה הגדולה של הפועלים בדרישה מאת הבעלים - חברי אגודת הכורמים להעלות את שכרם, ואבינועם בן ה-17, אם כי היה בנו של כורם, נבחר מטעם הפועלים לועד השביתה, כי נתגלה כעקבי ואחראי למעשיו כמו מבוגר.
ושוב גברו דרישות אנשי גדרה על אביו, שישלח אותו להשתלמות בהנדסה מכונאית בצרפת, ויעקב שלמה חזנוב אף טען: "אדיסון אתה מונע מעמנו ומארצנו !" למפצירים הצטרפו גם אחי אמו, עמנואל בנינסון , שביקר אז בארץ אחרי גמרו את האוניברסיטה בנאנסי שבצרפת וזלמן דוד לבונטין והד"ר חיים חיסין , שבניהם עמדו לנסוע גם הם ללמוד בצרפת, ואז ויתר האב על חלומו לראות את בנו כאיש-האדמה והרשה לו לנסוע.
ב-1908 נסע לנאנסי, בכספי חסכונותיו משכר עבודתו, יחד עם הלל לבונטין ואלכסנדר חיסין (ז''ל), ונתקבל לאוניברסיטה, והשלשה גרו יחד בחדר צר בעלית גג וחיו ב"קומונה" במשק-בית דל בניהולו של הלל לבונטין. אבינועם הצטיין בלימודים, אך לא יכול לעמוד באקלים הקר ללא לבוש מתאים, ובעקב הצטננות נפל למשכב והרופאים פקדו עליו לצאת מצרימה לפחות לשנה אחת. ואכן נסע ב-1911 אל דודתו אחות אמו בלה ויסמן (כרך ב', ע' 700) ובעלה יעקב ויסמן (כרך ב', ע' 740), שהיה אז מנהל סניף של בנק כמיניה שבמצרים העלית, ושם החלים במשך שנה והמשיך ללמוד את השיעורים ששלחו לו חבריו מנאנסי, ואח"כ חזר לצרפת וללימודיו. בינתים הגיע תורו להתיצב לשרות בצבא הטורקי כנתין עותומני, אך באמצעות. הצירות הטורקית שבפאריס קיבל ארכה עד לסיום לימודיו.