ב-1913 גמר את לימודיו והוסמך למהנדס מכונאי מטעם המכון לאלקטרוטכניקה ולמכונאות שימושית שבאוניברסיטת נאנסי וקיבל מדלית זהב לאות הצטיינות בלימודים, ואף הוזמן ונענה להזמנה להמשיך בהשתלמותו כאסיסטנט ליד הפרופסור שלו.
משפרצה מלחמת העולם ב-1914 ונאנסי פונתה והאוניברסיטה נסגרה, התנדב לצלב האדום הצרפתי, וכך ניצל מכליאה במחנה הסגר בתור נתין האויב, ואף עלה בידו להציל מגורל זה כמה יהודים ארצישראליים שנשארו תקועים בצרפת.
בסוף 1915 נסע מצרימה אל אחיו אמנון (כרך ג', ע' 1138) ואל דודותיו שהיו אז באלכסנדריה, ובמרס 1916 נתמנה למורה למתימטיקה ולפיסיקה בליציאון הצרפתי שבעיר, ובהמלצת מורו מנאנסי הוזמן אל המנהל הצרפתי של חברת הטראמוואי שבעיר ונתמנה בה למהנדס, ולרגל המחסור בחלקי חילוף בעקב המלחמה הצטיין במאמציו להתקין תחליפים ולהתמצא בדרכים לתיקון הליקויים. נשאר בשרות החברה גם אחרי המלחמה וב-1920 הועלה לדרגת מהנדס ראשי ומנהל טכני וניתנה לו רשות לנסוע לארץ-ישראל בעניני עבודה בכל עת שיוזמן. ואז הוזמן ב-1920 ארצה שלש פעמים - פעמיים על-ידי פנחס רוטנברג להתיעצות בעניני חישמול תל-אביב והארץ כולה ופעם על-ידי ראגב ביי נשאשיבי ראש עירית ירושלים בעניני חישמול העיר, וב-1925 הוזמן שוב, על-ידי "חברת החשמל לארץ-ישראל" לאכספרטיזה לרגל קלקול המכונות של החברה בתחנת הכח בתל-אביב. ב-1945 נתבקש מטעם החברה, לבקשת ראש ממשלת עיראק, לנסוע לבגדאד לשם עיבוד תכנית להתקנת טראמוואל והסדרת התחבורה שם.
ב-1922 ביקר בארץ בענין פרטי: לשאת לאשה את פנינה בת זלמן דוד לבונטין (ראה עליה ערך מיוחד בכרך זה), שהכיר אותה מעת היותה עם פליטי הארץ במצרים במלחמת העולם א'.
כמעט בכל שנה היה בא עם משפחתו לחוג את הפסח בתל-אביב. בדרכם ארצה בערב פסח תש"ב נהרגה בתו הגדולה דליה , בת 18, בתאונת רכבת ונקברה בגדרה ליד הסבא צבי הורביץ, ואשתו והבת הצעירה לאורה נפצעו קשה.
ביתו באלכסנדריה היה אכסניה נעימה לאורחים מהארץ ובמלחמת העולם ב' היה במקום בית-משפחה לחיילים העברים שעברו דרך אלכסנדריה וללהקות האמנותיות ולאמנים בודדים שבאו מהארץ לבידור החיילים העברים. בראשית 1946 התפטר ממשרתו בחברת הטראמוואי ונתמנה למהנדס ראשי ומנהל טכני בחברת הרכבת המקומית אלכסנדריה-רמלה (שבמצרים) ובחברה האלכסנדרית להובלה ולתעשיה. רשם פטנטים על כמה מחידושיו בענף החימום ועוד.
היה פעיל מאד בחיים הצבוריים היהודיים, וביחוד בשנים האחרונות בחיי הקהלה, ועמד בראש הקהק"ל, קרן היסוד, ברית עברית עולמית, ועוד.
בראשית מלחמת השחרור הישראלית, כשהשלטון המצרי אסר את פעילי התנועה הציונית כחשודים בבגידה במולדת המצרית וביניהם את דודו יעקב וייסמן, שהיה אז יו"ר ההסתדרות הציונית במצרים, נאסר גם אבינועם הורביץ ועתוני מצרים הפריחו את השמועה שהוא "גיסו של הד''ר וייצמן'', כי בדמיונם הלהוט אחרי הישגים כבירים נשתבש להם השם וייסמן לוייצמן. למרות בריאותו הרופפת הוחזק ארבעה חדשים במחנה הריכוז באבוקיר בתנאי זוועה, ומשגברה הסכנה לחייו נעתרו שלטונות הבטחון להשתדלויות מרובות, גם מצד אנשי חצר המלכות, והעבירוהו לבית החולים הממשלתי, בו הוחזק עוד ארבעה חדשים תחת משמר חזק כאסיר מסוכן. משהחל שחרורם של אסירי ציון הצליחה השתדלות חברת הטראם אלכסנדריה-רמלה להשיג את שחרורו והוא חזר לעבודתו בשרותה, אך לצאת ממצרים לא עלה בידו עד היום.
פנינה הורביץ (ליבונטין)
נולדה ב-16.6.1896 לפי הלוח הישן במוהילב שברוסיה הלבנה לאביה זלמן דוד ליבונטין (ראה כרך ב', ע' 813) ולאמה צפורה בת הלל הכהן. משנתמנה אביה למנהל הראשון של בנק אנגלופלשתינה בארץ הביא לכאן ב-1904 את משפחתו מרוסיה והשתקעו מקודם ביפו ואח''כ בתל-אביב.
התחילה ללמוד בבית הספר לבנות שבנוה צדק ואחרי שנה עברה לגימנסיה הרצליה בהווסדה, היתה פעילה באגודת תלמידי הגימנסיה וגמרה את המחזור הראשון יחד עם צלה (פיינברג) שוהם, משה שרת (אז שרתוק), דב הוז (ז"ל), אליהו גולומב (ז"ל), ועוד.
במלחמת העולם א' הוכרחה לצאת עם כל המשפחה מהארץ בגלל נתינותם הרוסית והיתה שלש שנים ומחצה באלכסנדריה של מצרים. שם היתה פעילה בהסתדרות הצופים העברים ובפעולות סעד לפליטים, למתנדבי "גדוד נהגי הפרדות", ואח"כ לחיילי הגדודים העברים שעברו ארצה דרך מצרים, ואחרי המלחמה חזרה ארצה עם המשפחה.
ב-1922 נישאה לאבינועם הורביץ (ראה עליו ערך