השתתפות בתחרויות רכיבה של בחורי הערבים להפגנת הכוח והכושר העברי והעלאת כבודו בעיני השכנים וכו') - אך בלי יריבות (או איבה) מעמדית כלפי יהודים.
אגב, התנגדות צעירי המושבות לאימפורט זה של סוציאליזם לוחם, שהביאו בחורי "פועלי ציון" מרוסיה, הכשירה את הקרקע, שעליו צמח לפני מלחמת-העולם הראשונה ארגון "הגדעונים" בהנהגתם של אלכסנדר אהרנסון, אבשלום פיינברג וחבריהם. קשר ארגוני לא היה בין "הנוטר" ו"הגדעונים", אבל כיוונם הרעיוני הלך בקוים מקבילים, ואנשי "פועלי ציון" ו"השומר" התיחסו לא באהדה לשני האיגודים הללו של בני הארץ. נשא לאשה את רבקה לבית ברושקובסקי.
המשיך לעבוד בשמירה בהתקשרות פרטית מחוץ למסגרת מאורגנת כפי שהיתה נהוגה ב"השומר", אך השכנים הערבים, שלא היו בקיאים בהבדלים עיוניים כאלה, למדו לכבד רכוש הנשמר על-ידי שומר עברי ואף אם הוא "בלתי מאורגן". וכך נתמנה יוסף בתקופת מלחמת-העולם הראשונה לשומר החווה רוחמה שבנגב והצליח בתפקידו פחות או יותר, בו בזמן שהנגב הפך לאזור צבאי שבקרבת החזית הטורקית שאמרה לאיים על תעלת סואץ.
באחד מימי טבת תרע"ו, כשביקר יוסף בבית-הממשלה בבאר-שבע בענינים רשמיים של מקום-שמירתו. הגיעה לאזניו קריאה מאחורי שבכת החלון של חדר הכלא שבחצר. הקורא היה אבשלום פיינברג , שביקש מיוסף להודיע לבן-דודתו נעמן בלקינד בראשון לציון, שבהיותו במדבר נאסר והובא לכאן וכעת צריך להשתדל בעד שחרורו. לשאלת יוסף, מה עשה במדבר, הבטיח אבשלום לספר לו בהזדמנות אחרת. יוסף עשה את שליחותו, ואבשלום הועבר לכלא הצבאי שבירושלים, ובהשתדלות אהרן אהרנסון בפני המצביא ג'מאל פחה (בהעידו, שהוא עצמו, בסמכות "מאמור אל ג'יראד", הממונה מטעם המצביא לניהול המלחמה בארבה, שלח את עוזרו אבשלום אל הנגב להתחקות על דרכי הארבה) שוחרר אבשלום.
כשנפגש עם אבשלום לאחר כמה חדשים, הסביר לו אבשלום את הצורך לפעול למען שחרור הארץ והישוב מהדיכוי הטורקי וליצירת קשרי ברית ועזרה הדדית עם האנגלים, כדי להחיש את נצחונם ולהבטיח את המעמד המדיני של עם ישראל בארצו אחרי הנצחון. וכשהביע יוסף את נכונותו לעזור בפעולה כזו, גילה לו אבשלום את דבר קיומה של חבורת "נילי", שכבר יצר בשמה קשר עם המפקדה האנגלית שבמצרים, ואחרי שהקשר נפסק ניסה הוא אז לרדת מצרימה בדרך המדבר כדי לחדש את הקשר, וכך נתפס ונחשד בריגול. יוסף הבטיח לאבשלום להיות לו לעזר בפעולה קדושה זו בכל מה שידרש ממנו, אך בגלל הפסקת הקשר עם מצרים לא היה לעת עתה מקום לשום פעולה.
ושוב אבד זמן יקר באפס מעשה. בסוף השיג אהרן רשיון לצאת דרך גרמניה לשוודיה, ולפני צאתו לדרך מסר את ניהול הענינים לאחותו שרה שחזרה הביתה מאיסטמבול ; התקשר בסתר עם הצירות הבריטית בקופנהאגן וסידר שבנסיעתו לאמריקה באניה נייטרלית ילקח בשבי בלב ים ויובא ללונדון, - ומשם נשלח מצרמה אל המפקדה. כאן נתקל בתחילה בחוסר הבנה, בחשדנות, וביחס דוחה מצד "מוחות" המפקדה, שבנו את תכניותיהם על קבלת עזרה מהערבים ולא היה להם לרצון להתקשר עם הצד היהודי. אך בסוף הכירו ראשי המפקדה בערכו הרב של אהרן והחלו לקבל את עזרתו ועצותיו.
עד שהושג כל זה שוב עבר זמן רב ובינתים לא קיבלו חברי "נילי" שום ידיעה מאהרן, ואז החליט אבשלום לנסות שוב לרדת מצרימה דרך המדבר (כעבור שנה אחרי נסיונו הקודם). בדרך לקח אתו את יוסף לישנסקי ושניהם יצאו אל המדבר בלוית מורה-דרך בידואי. חמקו-עברו בהצלחה בין משמרות טורקיים רבים, הגיעו לשטח-ההפקר שבין שתי החזיתות, הותקפו עלידי בידואים, אבשלום נפצע פצע-מות ואבד במדבר, וגם יוסף נפצע והכרתו אבדה, אך הוא נאסף בידי פלוגתסיור בריטית, הובא לבית-חולים בפורט-סעיד, שכב עשרה ימים בחום גבוה בין חיים למות, וכשחל המפנה להבראתו בא אליו אהרן ושמע מפיו את כל הפרטים האיומים על אבדן אבשלום יקירו.
כשהחלים יוסף ממחלתו נתן לו אהרן את ההוראות וההדרכה בעבודת איסוף הידיעות והעברתן בחשאי, באנית-הקשר, מצרימה, לימד אותו ראשי פרקים בידיעות צבאיות, כדי שיוכל למסור ידיעות ראויות לשימוש במפקדה, שלח אותו חזרה אל הארץ באנית-הקשר שתעגון בלילה אפל מול חוף עטלית, שיהיה לעזר לשרה בניהול שרות הידיעות, והזהיר אותו בכל תוקף, שחוץ מאשר לשרה אסור להודיע לשום אדם אחר על מותו של אבשלום, שכן אם יודע הדבר עלול הוא להגיע גם לאזני שלטונות הצבא הטורקי, ויעוררו לסקרנות ולחקירות בלתי-רצויות.
מעת שובו ממצרים היה יד ימינה של שרה בניהול העבודה המשקית בתחנת- הנסיונות החקלאית של אהרן