היה חבר "הפועל הצעיר" וגזבר הסניף ביפו-ת"א. עבד ברחובות בפרדס מילר ומשם עבר למרחביה בקבוצת גבעה ועמד בראשה. ומשם עבר לעבוד בכביש עפולה-נצרת, ואח"כ לסרפנד בסניף א' והיה חבר הועד ומשם לת"א והיה חבר ועד "חברת בנין". עבד שם יחד עם פיבוש גורן (גורוחובסקי), רכש גמלים בלוד להעברת זיפזיף, סיד וכ"ו.
ב-1922 הביא לארץ את אמו ושלשת אחיותיו. ב-1924 נסע לניו-יורק והחל לעבוד שם כפועל ועלה לאחד הסוחרים הגדולים ביותר במסחר הפרוות.
כל שליחי תנועת העבודה מוציאים בו עזר רב באמריקה. משתתף בכל העבודות הציוניות ובכל המגביות. תורם ומתרים ועומד בראש המגבית המאוחדת במגבית הפרוונים.
בחבל ימי לישראל בת"א נקבע חדר מיוחד במוזיאום על שמו.
ב-1927 נשא לאשה את טויבה בת דוד לק (מורשא, ממשפחת הרבי מרצזינר).
בניו : דוד (גמר בי"ס צבאי באמריקא). יעקב.
פרל מחותן
לאביה חנוך פקר ולאמה פייגה רחל בת ישעיה ברילובוסקי.
נולדה בבוגוסלב, בשנת תרמ"א (1881).
קבלה חנוך דתי.
היתה פעילה בעבודה צבורית בעירה. וביתה שימש בית חכמים.
נישאה ליעקב מחותן, בן עירה.
ב 1922 עלתה לארץ עם שלשת בנותיה והתישבה בתל אביב.
עברה לאמריקה, היות ובנותיה נשאו ועברו לשם.
היתה פעילה מאד בעבודה צבורית גם באמריקה, חלקה כסף רב לצדקה ולמוסדות הישוב העברי.
נפטרה בניו-יורק, כ"א ניסן תש"י (8.4.1950).
צאצאיה : סופיה אשת שלמה מינקוביץ, פני אשת שמואל מיינס, בלה אשת ליב שור, חנוך (מעסקני המגבית המאוחדת, ראה בכרך זה).
משה קלמן
נולד בכ"א אלול תרפ"ג (2.0.1923) במזכרת בתיה (עקרון) לאביו יוסף , בהיותו שם מנהל בית-הספר, ולאמו לאה בת נחמן זליוק , ועם העברת אביו לתפקיד זה במקומות אחרים עברה עמו משפחתו ומשה בכללה. בן שנה עבר לנס-ציונה ובשמונה שנות היותו שם גמר את גן הילדים ושלש כתות בביה"ס ולמד להכיר את הערבים מקרוב. אח"כ היו שנה אחת ברחובות ומשם עברו למושבה רמת השרון וכאן נשארו בקביעות. בגיל 13 ארגן משה את חבריו בסניף הנוער העובד, ובהשפעת חינוכו הלאומי בבית ובביה"ס גברה בו השאיפה לפעול לטובת העם והמולדת. מנערים בני גילו דרשה המולדת אחת בלבד : שילמדו ויתחנכו להיות אזרחים הגונים ומועילים לכשיגדלו, אך כשפרצו המהומות ב-1936 דרש עם חבריו מהמפקד המקומי של ה"הגנה" שישתפו אותם בשרותי השמירה, ומבוקשו ניתן לו.
אחרי גמר ביה"ס העממי למד חרטות ומסגרות בביה"ס מכס פיין בתל-אביב, הצטיין בלימודים, היה. מקובל על חבריו ומכובד בעיני מוריו, ובערבים למד בגימנסיה "השכלה" והתכונן לבחינת בגרות ממשלתית. ב-1940 גמר את ביה"ס המקצועי וב-1941 עמד בהצלחה בבחינת הבגרות, הלך להשתלמות מקצועית במסגריה של עין-חרוד והדריך בסניפי הנוער העובד בעמק. תוך התעסקותו האזרחית בשנות המלחמה הציק לו מצפונו שיתגייס לצבא הבריטי, ובסוף סיפק את רצונו הפטריוטי בהתגייסו במאי 1942 לפלמ"ח וצורף לפלוגה א' ששרתה בגליל. כחודש ימים אחרי בואו לדפנה הגיע הצבא הגרמני לאל-עלמין ואיים בפלישה למצרים וממנה לארצנו. במסגרת תכנית הפלמ"ח לארגן מעשי חבלה בקוי התחבורה של האויב הפולש הועבר משה עם מחלקתו לדורות, שהיתה אז הנקודה הקיצונית והמבודדת בדרום. משעברו ששה חדשי אימונים והאויב לא בא, ואף החלו הודפים אותו אחורנית, הועבר משה לקבוצת כנרת, ב-1943 עבר קורס מפקדי כתות וב-1944 קורס מפקדי מחלקות ונתמנה למפקד מחלקה ביגור. בקיץ 1946 השתתף בפעולות המאבק ברמת הכובש ובאזור השרון. ב-1947 נתמנה למפקד פלוגה ט' בגליל העליון המזרחי, שעסקה גם בהעברת מעפילים מסוריה.
עם התחלת המאורעות לרגל הכרעת האו"ם ב-29 בנובמבר נשלח להגן על צפת ואחרי לימוד המצב הודיע כבר אז לפרנסי העיר שנראית לו אפשרות לא רק לעכב את הערבים, אלא אף לתקוף אותם. זו היתה נבואה נועזת ביותר לגבי ערביי צפת, שהיהודים התרגלו לפחד מהם, אך בשטף המהיר של המאורעות בימים ההם לא עבר זמן רב עד שנתאמתה. מצפת הועבר לפקד על אזור כפר גלעדי, ובסיוריו משני עברי הגבול רכש לו את הידיעות הטופוגרפיות שהיו לו ולמדינה לתועלת בהמשך המלחמה, בפעולות נועזות מעבר לגבול. בדצמבר 1947 נתמנה לסגן מפקד הגדוד השלישי שמטהו חנה באילת השחר. ארגן את השיירות בדרכי הגליל העליון המזרחי וניהל קרבות עם הערבים לאורך הדרכים. אחרי אסון הל"ה בהרי יהודה, כשהיה צורך לעודד את רוח הישוב