מעברות הירדן מצפון ליריחו (יחד עם הגדור ה-38 של המתנדבים היהודים מאנגליה בפיקודו של הלט.קולונל פטרסון ) ובכיבוש רמת-המצפה (א-סאלט בערבית) שבערב הירדן ושימש שם זמן קצר כמושל צבאי של העיר.
בגדודו הנהיג סדר ומשמעת מתוך יחסי חברות בין קצינים לטוראים, כנהוג בצבא העממי של אוסטרליה, בניגוד למשטר הקפדני של שררה קצינית יתרה ששרר בצבא האנגלי. נתחבב על אנשיו והצליח להפיק מהם את המכסימום של מאמץ ואומץ, לא בהטלת מרות יתרה אלא במופת אישי.
אחרי סיום המלחמה ושחרור רוב המתנדבים היהודים מעבר לים נתמנה למפקד הגדוד של מתנדבי ארץ-ישראל, שנקרא "הגדוד הראשון ליהודה" ולפי התקוות שתלו בו אז נועד להיות גרעין ראשון של צבא עברי של מדינה יהודית במסגרת הקיסרות הבריטית.
כשפרצו המהומות ביפו, ב-1.5.1921, והערבים זממו להחריב את תל-אביב בעידודם של נרגנים אנגלים אויבי תקומת ישראל. התיצב עם אנשיו להגנת תל-אביב ואף נתן פקודות להביא נשק ממחסני הצבא בשביל ההגנה, וכן פקד - בתוקף דרגתו הגבוהה - על קצין אנגלי שאינו תחת מרותו לשחרר קבוצת חלוצים שעצר על שלא הבינו את פקודתו באנגלית להתפזר.
את כל הדברים האלה עשה הוא והקפטן יפה, לפי הוראות הגנרל דידס , המזכיר הראשי של הממשלה, שהיה אוהד הציונות.
אך המפקדה העליונה, שלא אהדה את מטרות הציונות והיתה מעונינת לתת יד חפשית יותר לפורעים הערבים כדי להוכיח ש"התושבים היציבים" מתנגדים לכניסת "ההמהגרים הבולשביקים" (החלוצים היהודים), רגזה מאד על התערבותו של "קצין בריטי" גבוה לצד היהודים. הוא הוזמן אל מפקד הדיביזיה ושם הוגד לו שהוא ואנשיו עברו עבירה חמורה מאד בהתערבם בלי פקודה בסכסוך המקומי שבין הילידים והמהגרים והפיקוד על הגדוד העברי נלקח ממנו ונמסר לקצין אנגלי. הוא התפטר מהצבא, ובנשף הפרידה עודד את אנשי הגדוד, כי למרות כל הנכלים וההכשלות-בזדון סוף-סוף תהיה הארץ לישראל - וחזר לחייו האזרחים באוסטרליה.
נפטר בסידני (אוסטרליה), ז' טבת תש"ד (3.1.44). לפי צואתו הובא ארונו לקבורה במושבה רחובות ביום א' שבט תש"י (19.1.50).
על שמו נקרא "ארגון מרגולין" להתישבות, של בוגרי בית"ר וחיילים משוחררים מהבריגאדה העברית, שעלו על הקרקע בלב השרון, בין נתניה וכפר יונה, ביום י' אב תש"ח (15.8.1948), וקראו לכפרם (על שם ד"ר מכס נורדאו) נורדיה - כפר בית"רים..
ב"יד-אליהו" בתל-אביב נקרא רחוב על שמו.
ד"ר ישראל (קארל) שוארץ
נולד בשנת תרמ"ה (22.4.1885) במינכן שבגרמניה לאביו עמנואל נפתלי (סוחר ממשפחת ר' יהוסף שוארץ , מחלוצי חקר ארץ-ישראל ומחבר הספר "תבואות הארץ" ; ראה עליו בכרך ב' עמ' 675). למד באוניברסיטאות ברלין, מינכן והיידלברג וב-1913 הוסמך לד''ר לפילוסופיה.
מנעוריו ספג את אוירת האמנות היפה ששררה אז במינכן, שנחשבה בימים ההם כ"בירת האמנות" של מרכז אירופה, ועוד בהיותו תלמיד הגימנסיה, ב-1902, החל לפרסם מאמרים על אמנות בירחון היהודי-גרמני "אוסט אונד וסט" ("מזרח ומערב") שיצא בברלין והמשיך להשתתף בו עד 1914, ובשל הזיקה החזקה ליהדות, שהיתה מושרשת בו כמורשה משפחתית, הקדישחלק ניכר מהתענינותו הכללית באמנות לאמנות יהודית. בשנות 1919-1918 כתב בעתון-לאמנות "ציצרונה" והיה מעורכיו. מ-1924 היה מנהל המוזיאון של קהלת ברלין, שהיה האוסף הגדול ביותר ליצירות-אמנות יהודיות ולחפצי אמנות עתיקות של הוי יהודי ותשמישיקדושה מקהלות פרוסיה. היה עורך מדור האמנות ב"אשכול" ובלכסיקון היהודי בגרמנית ומרצה לתולדות האמנות היהודית בבית-המדרש הגבוה למדעי היהדות בברלין, - ותוך כך המשיך בפעולה ספרותית על נושאים אמנותיים בספרים שחיבר ופרסם ובמאמרים בעתונות. ב-1933 עלה ארצה ונתמנה למנהל מוזיאון תל-אביב מיסודו של מאיר דיזנגוף . כאן יצר יש מאין והודות לפרסומו כגדולי המבינים במקצוע ולקשריו הבינלאומיים בעולם האמנות עלה בידו להשיג בשביל המוזיאון יצירות רבות-ערך (ביניהן את התמונה הנודעת "יום כיפור" של גוטליב ), וכן יסד וניהל את ספרית המוזיאון, שהגיעה לאלפי כרכים, והמשיך לפרסם מאמרים ורשימות הערכה על אמנות ב"הארץ".
ספריו: גוסטאב שניידר (1916), אוגוסטין הירשפוגל (1917), המפעל הגראפי של לואיס קורינת (1918, 1922), לסר אורי (1920), "ספרית ישראלית" ( 20 חוברות, 1922-1920), טרבורק (1922), ארנסט אופלר (1923), היהודים באמנות (1928, 1936) - כל אלה בגרמנית; אח"כ בעברית : האמנות היהודית החדשה בארץ-ישראל (הוצאת מס. 1941 ; יצא באותה שנה גם בתרגום אנגלי), מורה דרך לאמנות (הוצאת מס. 1946).