ה"מוחות" שבמפקדה לא היו מסוגלים לתפוס את הערך הרב שבהצעתו ובעיקר לא רצו להתקשר עם הצד היהודי, כי לפי תכניותיהם חשכו להשען על עזרת הערבים,והוא הוכרח להמשיך את דרכו לאמריקה. לאחר זמן יצא גם אבשלום מצרימה בפספורט זר באניה אמריקאית והצליח למצוא אוזן קשבת אצל קצין משרות המודיעין של הצי הבריטי אשר בפורט-סעיד ואחרי שהקצין מסר על הצעתו לגבוהים ממנו הוסכם ביניהם, שבזמנים קבועים תתקרב אניה בריטית לחוף עטלית, כדי לקבל בסתר מאנשי "נילי" את הידיעות הצבאיות שיאספו בשבל המפקדה. בהיותו במצרים שלח למרת הנריטה סולד לנו-יורק (שהיתה אז מזכירת הועד למען תחנת-הנסיונות שבעטלית) דין-וחשבון מפורט על המצב הכללי ומצבם הקשה מאד של היהודים בארץ, ודין-וחשבון זה עשה רושם אדיר על גדולי היהודים באמריקה והגביר את נכונותם לפעול למען ארץ-ישראל העברית הן בעזרה לשעת-חירום והן בעזרה מדינית בעת סידור מעמד הארץ אחת המלחמה.
ממצרים חזר אבשלום באנית-מלחמה בריטית ועלה לחוף עטלית תחת מחסה הלילה בסירה ובשחיה, ומאז התקיים הקשר החשאי עם המפקדה הבריטית שבמצרים, ובינתיים המשיך אבשלום לעזור לאהרן לעבודתו בתחנתהנסיעות ובמלחמה בארבה.
באחד המסעות טבעה אנית-הקשר ואנשי "נילי" לא ידעו זמן רב את הסיבה לניתוק הפתאומי של הקשר ביניהם ובין המפקדה שבמצרים. אז שם אבשלום את נפשו בכפו ויצא לרדת מצרימה בדרך היבשה ולהתחמק ולעבור בין משמרות החזית אשר במדבר. נתפס כחשוד בריגול או בנסיון לעבור אל האויב והובא לכלא הצבאי בבאר-שבע ונחקר בעינויים, אך עמד בתוקף על הודעתו, שהלך בשליחות אהרן אהרנסון ה"מאמור אל ג'יראד" (הממונה מטעם המצביא ג'מאל פחה לנהל את המלחמה בארבה), כדי לתור את הליכות הארבה במדבר; הועבר לחקירה גם לכלא בירושלים, ובסוף שוחרר בהשתדלותו של אהרן. (כשנכלא בבאר-שבע הצליח בעזרת יוסף לישנסקי , שהיה אז שומר ברוחמה (ראה את הערך שלו בכרך זה), להודיע לאהרן על מצבו ואח"כ הכניס אבשלום גם את לישנסקי לעבודה ב"נילי"). אך חוסר הקשר עם מצרים לא נתן לו מנוח והוא השתדל להשיג רשיון לצאת דרך איסטמבול לרומניה ולבוא משם בקשרים עם שלטונות בריטיים, אך נמצא אות לחידוש הקשר עם מצרים ואז הוזמן לשוב מאיסטמבול הביתה, ובינתים חזרה גם שרה אחות אהרן וקיבלה לידיה את ניהול פעולות "נילי" ואהרן הצליח לקבל רשיון לצאת דרך ברלין לקופנהאגן ולהקשר בחשאי עם הצירות הבריטית, וכשנסע באניה נייטראלית לאמריקה נעצרה האניה עלידי הצי הבריטי בלב ים והוא נתפס והובא ללונדון ומשם נשלח אל המפקדה למצרים. כאן עבר זמן רב ללא פעולות עד שעלה בידו להחדיר להבנתם של ראשי שרות המודיעין את התועלת שבעזרה היהודית, ובינתים שוב לא יכול אבשלום לשאת את אפס-המעשה ואבדן הזמן היקר ושוב יצא ללכת, יחד עם יוסף לישנסקי, בדרך המדבר מצרימה, הם הצליחו להתחמק ולעבור בין משמרת הצבא, אך בשטח ההפקר שבין שתי החזיתות. הותקפו על-ידי בידואים משוטטים בלילה בשרות הטורקים בליל כ"ו טבת תרע"ז (אור ליום 20 בינואר 1917). בחילופי יריות עם הבידואים נפצע אבשלום פצעי מות ודבריו האחרונים אל וסף היו: "אמור לאהרן, כי..." ויוסף נפצע גם הוא ונפל נטול הכרה ומתבוסס בדמו, ובבוקר נאסף על-ידי משמר בריטי והובא לבית-חולים צבאי במצרים, וכך נודע לאהרן (שבנתים כבר חידש את הקשרים עם המפקדה והחל לארגן את העבודה), כי אבשלום יקירו אבד במדבר.
ולא ידע איש את קבורתו עד היום.
המשורר יעקב כהן חיבר חוברת : "מגלת אבשלום ושרה" (הוצאת "מסדה", תש"ה).
ב"חולמים ולוחמים" של י. יערי-פולסקין, בעמוד 483 הוקדש לו פרק מיוחד (הוצאת "מסדה", ת"א, תש"ו).
ב"משפחת האדמה", ספר שני, של משה סמילנסקי, בעמוד 72, הוקדש פרק מיוחד (הוצאת "עם עובד", ת"א, תש"ד) ועוד.
"בית אהרנסון" בזכרון יעקב מכין לדפוס את "היומן" שלו.
ישראל פיינברג
בן משה פרץ, נולד בי"ב אדר התרכ"ה - בסיבסטופול. ונקרא בקצור בשם החבה "לוליק".
עלה לארץ לאחרי אחיו הגדול ממנו יוסף פיינברג, (ראה כרך א', עמוד 347, ממיסדי ראשון-לציון). עם בואו לראשון-לציון נתפרסם כבעל שרירים וזרוע וגבור לבלי חת. זאב יעבץ שפגשהו רכוב על סוס אציל עטוף בעביה ערבית וכיפיה ועגל לראשו - מזכירהו בספוריו כגבור פלאי.
בימים ההם, עם יסוד ראשון-לציון ניסו הערביים להפריע תדירות את מנוחת תושבי המושבה. לגזול ולשדוד את האכרים שנסעו הלוך ושוב מהמושבה ליפו ואף גם לרעות את בקרם בשדות המושבה. בני המושבה יצאו מפעם לפעם ללמדם פרק בהילכות דרך-ארץ. אבל הוא הפליא לעשות יותר מכולם. באחד הימים הביא מן השדות, יחידי באין איש אתו חמשה בחורים ערביים אסורים בחבלים. פעם אחרת כאשר התגרו הערביים ביהודים, ואנשיהם היו מחכים במספר רב לצאת היהודים נגדם, למען עשות בהם שפטים - הערים עליהם. רתם זוג סוסים בעגלת-סולמות (עגלה להובלת תבואות מן השדה) ויכסה את הסולמות במחצלאות, ובתוך העגלה הסוגרת והאטומה - דוגמת "הסוס הטרויאני", הושיב תריסר בחורים מבחירי בחורי ראשון-לציון מזוינים בנשק ובשוטי עור ארוכים, והוא עצמו התישב על דוכן העגלון וינהג כאילו בתמימות גמורה בסוסיו אל בין קהל הערביים. וכאשר קבלוהו המתנפלים בתרועות התקפה קפצו לפתע, ברגע הנכון, חבריו, ובשוטים אשר בידיהם