התחילו לעשות שפטים במתנפלים, ואלה האחרונים שלא ידעו מנין באה עליהם הרעה ברחו מוכים ופצועים.
לימים, בהיותו כבר בגדרה, והערביים שדדו את העדר הדל של המושבה, יצא בראש, גדוד קטנטן של רוכבי סוסים לרדוף אחרי השודדים להשיב את השוד. הערביים אשר הכירוהו הזהירוהו מרחוק בזרקם בו את כשיליהם ובצעקם: "דהרק יא חואג'ה לולו" (הקצור - מלוליק). אבל הוא תפס את הכשילים אגב מעופם והחזיר בהם מכות נכונות וקולעות לזורקיהם והשוד הוחזר, נוספות על השוד גם הובילו אתם את ראש להקת השודדים, מוכה ואסור - למושבה.
מעלליו ועוז רוחו גרמו לידי כך שרעדה ופחד היו אוחזים את הערביים לשמעו. ויהי בין אלה מראשוני גבורי החלוצים הראשונים ששמו לאל את הפתגם הערבי לגבי היהודים "אולד אל מיתה". (בני המות).
כאשר פרץ בראשון-לציון מרד האכרים כנגד פקידי הברון, היה הוא בין העומדים בראשו. וכאשר הביא אוסובצקי "חילים" - (כשם שנקראו השוטרים התורכיים) מיפו למען אסור את ראשי המרד - ובצעוד הקצין לפניהם אל מול פני המורדים וחרבו שלופה בידו זנק הוא לפתע למולו תפס בחרבו ושברה.
בי"ב אדר התרמ"ה - נשא בראשון-לציון - לאשה את פניה בת מאיר בלקינד (הבילויית. אחת מארבע חלוצות בית אנטון-איוב. ראה כרך א', עמוד418).
לפי דרישת הירש, מנהל מקוה-ישראל ובא-כחו של הברון, מוכרחות היו חמש משפחות בלקינד, פיינברג וחנקין - לעזוב את ראשון-לציון, ולבקשת חובביציון נעתרו בני-גדרה לקבלם לחברים במושבתם. ובין חמש המשפחות - היתה גם משפחתו.
בגדרה שינה את שם משפחתו הלועזי לעברי, ויקרא בשם "הררי". חתימותיו בשם זה נמצאות על כמה מתעודות גדרה. על המכתב אשר שלחו בני המושבה לבקש מהברון שירשה להם לקרוא לבאר המושבה בשם "באר בנימין" על שמו, ועל כמה מכתבים שנשלחו לתפוצות ברוסיה, ואף גם ברוכסה הראשונה לבנין בתים בגדרה, שנתנה מאת הרשות בעזה בשפה הערבית.
בגדרה נולד לו בנו אבשלום (ממיסדי "נילי'', שנפל חלל במדבר סיני בתאריך כ"ו טבת התרע"ז. ראה את הערך שלו בכרך זה).
בשנת 1891 - עזב את גדרה ועבר עם משפחתו ליפו. בשנה ההיא הוחלט בחדרה על מטעי האקליפטוסים בתור תריס נגד הבצות מפיצות רעל הקדחת הצהובה, ולא נמצא מי שיסכים לעמוד על העובדים - כי כולם פחדו מהבצות הממאירות. אז התנדב הוא לעבודה מסוכנת זו. ופעם בשלושה או ארבעה שבועות היה דוהר על סוסו ליפו לבקר את משפחתו.
בשנת 1898 - עברה כל המשפחה לגור בחדרה, שם כבר היה לו משק. את ביתו בנה בקצה המושבה, ברחוב שקוראים לו עכשיו "רחוב הגבורים". אבל הרחיק כמאתים מטר מהבתים הקיימים והתקרב לבקתות הערביות שעוד עמדו שם אז. כי לא היה כל ספק בלבו שחדרה עתידה להתרחב ולפרוץ מהגבולות הצרים, ששמו לה אז המתישבים הראשונים.
כתוצאה מנשיכה, שנשך את בנו אבשלום כלב שנשתטה - נסע הוא אתו לקושטא לקבל שם זריקות כנגד הכלבת, כי בארץ עוד טרם היו אז מכוני פסטור. והיות והמשפחה לא חדלה מקדוח, עברה שוב כולה ליפו וגרו אצל הסבתא בלקינד. כתוצאה מכך נעזב המשק בחדרה. ובשובו עם בנו מקושטא והרופא אסר עליהם במפגיע מחזור לחדרה, ואף גם יעץ להם להחליף את השפלה באויר הרים, עבר עם משפחתו לירושלים, במקום אשר נזדמנה לו עבודה בהשגחה על בנינים.
לאחר שנה עבר עם משפחתו לראשון-לציון, שם גרו בערך כשלוש שנים. ובשלהי 1909 עברה שוב כל המשפחה לחדרה, והתחיל שם בבדק הבית והכשרת המשק מחדש. אבל לטובה לא זכה יותר, כי כתוצאה מחיי ההרפתקאות והקדחת נתדלדל גופו, ובי"ז תשרי - התרע"ב נפטר בחדרה, והובל לקברות המשפחה בראשון-לציון.
צאצאיו: אבשלום (ראה בכרך זה), שושנה אשת המהנדס נחום וילבוש (ראה כרך שני, עמוד 950), צילה אשת עו"ד זאב שהם, בחיפה.
דב וילנציק
נולד בקוביצא, פלך צרניגוב, רוסיה, כ"ב טבת תרנ"ח (21.12.1898).
לאביו זרח (ראה כרך א', עמוד 469), ולאמו לאה בת אברהם יצחק שקלובסקי. קיבל חינוך מסורתי בחדר בעירו ובשנת תרס"ו (1906) עלה עם הוריו לארץ, והתישבו בנוה-שלום, ביפו.
המשיך ללמוד בתלמוד תורה, שערי תורה ובתחכמוני.
עבר לעזור לאביו בחנות המכולת שפתחו. הראשונים שהחלו בהפצת ענבים בעיר מכרמי המושבות.