היהודים, היה ראש אגודת חובבי שפת עבר והועד המפקח של "החדר המתוקן", חבר ועד האגודה "להשגת שווי זכויות", מיסד הספריה העברית, לוחם חריף ללאומיות ולציונות, מורשה הועד האודיסאי של חובבי ציון, - ולאות הוקרה בשל פעולותיו הציוניות נבחר בתרע"ב ל"חבר נכבד" או "נשיא כבוד" של ההסתדרות הציונית בהומל.
ב-1904 חידש את לימודיו משנות בחרותו ועמד בבחינת-בגרות, כדי שיוכל להתקבל ל"רב מטעם הממשלה" במוזיר (לקבלת משרד, כזו ברוסיה היו דרושים שני תנאים : שהמועמד יהיה בן דת ישראל ובעל תעודת בגרות), אך אחרי שהתעודה כבר היתה בידו נתבטל ענין ה"רבנות" בשבילו והוא נשאר סוחר ועסקן והוגה דעות וסופר מדעי.
בתרע"ג ביקר בארץ עם אשתו, שהה כאן כשבעה שבועות, חזר לרוסיה כדי לחסל את עסקיו ולעלות ולהשתקע בארץ, אך הדבר נבצר ממנו בגלל פרוץ מלחמת העולם ב-1914, שהטילה עליו משימות חדשות. מקודם עזרה לפליטים מאזורי הקרבות ואחרי מהפכת פברואר 1917 עבודה לאומית וציונית בהיקף רחב : השתתף בועידה הציונית הכל-רוסית (השביעית) בפטרוגראד (לפנים פטרבורג ואח"כ לנינגראד), נבחר מטעם הציונים לעיריה ולועד הקהלה בהומל, יסד את "בית העם" ובהשתדלותו נבנה בשביל מוסד זה בנין מפואר שעלה 80 אלף רובל (סכום עצום בימים ההם), יסד גני ילדים ובתי-ספר בעברית, הרצה הרצאות מדעיות וספרותיות ועשה נפשות בקרב הנוער לשפה ולתרבות העברית.
המהפכה הבולשבית והפרעות ומלחמת האזרחים הפריעו את המשכת הפעולות הללו, וב-1921 הצליח לצאת מרוסיה, עלה ארצה והשתקע בבית הכרם, בירושלים, וכאן יסד את "מסיבות השבת" והמשיך בעבודה ספרותית-פילוסופית.
חיבוריו: הספר "יסודי המציאות וההכרה" (יצא ב-1913 ב"ביבליותיקה גדולה" של הוצאת "תושיה" בעת שהדרישה לספרי פילוסופיה בעברית עוד היתה אפסית כמעט ; פרק מספר זה, בשם "המחשבה והחומר", פרסם קודם לכן ב"השלח" כרך כ"א. יתר ספריו: הציונות והמטריאליות (1908), מעבר לחושיות (1930). תרגם לעברית את הספר "מבוא לפילוסופיה" של הפרופ' וילהלם ירוזאלם, ופרסם מאמרי בקורת על ספרי מחקר ופילוסופיה ב"הארץ" וב"אספקלריה".
נפטר בירושלים, י"ח טבת תרפ"ט.
בניו: עזריאל זליג (משורר וסופר), ד"ר אברהם דב, גדליהו (רופא שנים, בארצות הברית).
קר-אל (קארל) סלומון
נולד בהיידלברג (גרמניה), י"ח חשון תרנ"ו (13.11.1897), לאביו חיים-הרמן (סוחר) ולאמו לאה יוליה בת לימן מרקס. אחרי גמרו בי"ס עממי וגימנסיה בהיידלברג ולמד מוסיקה בשיעורים פרטיים ובאקדמיה למוסיקה בהיידל ברג, למד באוניברסיטאות היידלברג וברלין פילוסופיה שפות, היסטוריה ומוסיקה. נוסף לכך השתלם באקדמיה לאמנות בברלין Meister Klasseורכש לו ידיעה רבה בהשכלה אוניברסלית וידיעה ויכולת מרובה במוסיקה בתור זמר (באריטון), פסנתרן, אורגאניסט, קומפוזיטור ומנצח מפי גדולי המקצועות הללו.
נשא לאשה את אסתר יהודית (זמרת ופדגוגית) בת רודולף מילר. בפעם הראשונה הופיע בפומבי כמנגן במגרפה (אורגאן) ב-1915 בהיידלברג וכמנצח על יצירות באך ב-1916. מ-1920 פעל כמנצח, מלוה בפסנתר, קומפוזיטור. זמר ודרמטורג בבאדן-באדן, האמבורג וברלין. חיבר מוסיקה ליותר מ-50 הצגות מוסיקליות ועוד יצירות שונות, ביניהן האופרה "דוד וגלית" לתיאטרון-בובות (הטכסט מאת אלברט בר), יצירה ראשונה לשידור ברדיו האמבורג ב-1926, ואת האורטוריה "קול קורא" Der Ton על טכסט של ארנולד נאדל. יצירה זו נתקבלה על-ידי המומחים לביצוע בחגיגות מוסיקליות בגרמניה בקיץ 1933, אך בינתים עלה היטלר לשלטון והיצירה נפסלה בגלל שייכותו של מחברה לגזע היהודי.
אז פנה עורף לגרמניה ובאותה שנה עלה ארצה ישראל, בה אין פוסלים ידיעה וכשרון בגלל גזע יהודי, השתקע בירושלים ועבד בהוראת מוסיקה באוניברסיטה העברית, בקונסרבטוריון הא"י ובבתי-ספר שונים. ארגן מקהלה ותזמורת קאמרית וביצע, בין השאר, את "יפתח" לקריס-מי ואת "יהודית" למוצארט (בעיבוד לפי התרגום העברי של המשורר פראנקו מנדס בן דורו של מוצארט. בדצמבר 1935 ערך בירושלים את הקונצרט הראשון שהיה כולו מוקדש למוסיקה יהודית. באותו חודש נתמנה מטעם השלטון המנדטורי למנהל מדור המוסיקה של רדיו "קול ירושלים" ובמשך השנים פיתח אותו למוסד חשוב לתרבות המוסיקלית בארץ. ביחד עם המנצח הבריטי קרופורד מקוניר, אז מנהל תחנת הרדיו בירושלים, יסד ב-1937 את המקהלה וב-1938 את התזמורת של "קול ירושלים". ב-1940 ערך את ביצוע "עבודת הקודש" לארנסט בלוך (בעברית) בהשתתפות כוחות יהודים, ערבים ואנגלים. הקדיש מרץ רב להתפתחות המוסיקה העברית בשידורים, ובכסלו תש"ז ערך חודש המוסיקה